המקצוענים

קראתי את "אנשים טובים" עוד כשהיה בגדר טיוטה, לפני העריכה, וכבר אז היה ברור לי שמדובר ברומאן גדול, במהלך נועז ומבטיח. קראתי אותו מיד כשיצא, והייתי עסוק בהשוואות של קודם ועכשיו, והנה, בעקבות ההזמנה של ניר לדבר על הספר, קראתי אותו בפעם השלישית. כל קריאה שונה לגמרי מרעותה – סממן מובהק של רומאן מורכב ורב ממדי. יש ל"אנשים טובים" יכולת לדבר אל קהלים רבים מבלי להתחנף אליהם. הוא תובעני אבל לא מציק. שפתו לעתים פיוטית אך גם מדויקת לגמרי. למרות שבפואטיקה שלו יש מין הפסטיש על הרומאן הרוסי או הגרמני הגדול, הוא נראה עכשווי לחלוטין.

ברצוני להפנות את תשומת הלב רק למהלך אחד שקורה בספר, שנראה לי מהמשמעותיים ביותר. אני מתכוון להתמקדותו החריגה של "אנשים טובים" במשלח ידם של הגיבורים. עמודים על גבי עמודים, שיחות על גבי שיחות, מתוארים לנו בפרטי פרטים, ברזולוציה גבוהה, המילייה, ההווי, שלל הבעיות, הקונפליקטים, הרציונל של תפקיד ייחודי במנגנון, שאותו מאייש גיבור יצירתי במיוחד. לא יהיה זה מוגזם לטעון כי "אנשים טובים", ובמידה לא פחות מובהקת "מחזיר החלומות", ספרו הקודם של ברעם, הם חקירה היפותטית של מקצוע, או אפילו של עמדת סובייקט, לא פחות מאשר הם נרטיב של אדם הנרמס על-ידי חברה טוטליטרית.

נראה שלא רק למחבר חשוב מה עושים הגיבורים למחייתם, גם להם זה מאוד חשוב. ניתן לומר שמשלח היד של הגיבור הוא תמצית הווייתו. למעשה אי אפשר לחשוב על תומאס ועל אלכסנדרה ועל מחזיר החלומות בלי שתעלה במוחך היכן הם עובדים, איזו תפוקה ביזארית הם מייצרים, את מי הם משרתים. אין ספק שמשלח ידם מגדיר את אישיותם ומעצב את מסלול חייהם עד לסופו.

במקום אחד בספר אומר אחד הקולגות ש"תומס היידלברג הוא אדם מוכשר אך גם הראיה הטובה ביותר לצדקת טענתו של הלדרלין שבגרמניה לא נותרו עוד בני אדם, רק מקצועות." לתומאס כזכור היו שתי קריירות. האחת ארוכה למדי, שבה הגיע לדרגת מנהל בכיר בחברת חקר שווקים אמריקאית בשם "מילטון", שהחליטה לנטוע יתד באירופה ותומס שימש כראש החץ שלה, כמו שאומרים היום, והוא יזם וקידם וניהל את סניפיה ברחבי אירופה. והקריירה השנייה, שנמשכה שנתיים, כיועץ מיוחד למשרד החוץ הגרמני כמפתח ואחראי על ה"מודל". המודל היה מעין מטריצה של נפשו של עם, שניתנת להחלה, בהתאמות מסוימות, על כל עם שתחפוץ. המודל עוזר לחזות ולהעריך התנהגות של קולקטיבים, מה שהופך אותו לבעל ערך רב עבור המימשל הגרמני בתיכנון מדיניות השליטה שלו בעמים הנכבשים.

תפקידה של אלכסנדרה מיוחד לא פחות. גם היא שירתה מנגנון – לא כפרילנס במשרד החוץ כמו תומאס – אלא כאשת צוות בכירה. היא שימשה, כדברי הבוס שלה, כ"עורכת הראשית בבית ההוצאה לאור של הנקווד בלנינגרד." והיא עצמה אמרה שהיא עורכת "סיפורי החיים הטובים ביותר שלא יראו אור לעולם." אלכסנדרה היא שילוב ייחודי ומרתק של עורכת ספרותית וחוקרת מתנגדי משטר. היבריד שטני שיכול לצמוח רק בתוך מערכת דיאבולית. היא היתה מבלה שעות בשכתוב, בהפיכת ההודאות לקוהרנטיות, לאמיתיות יותר, וכמעט תמיד היתה נאלצת לערוך מקצה שיפורים עם הנחקר. אורגת ביחד איתו את מסכת חייו הבוגדנית. גולת הכותרת של עבודתה היתה פיצוח המועדון הספרותי הדיסידנטי שבו היו חברים כל האנשים במעגל החברתי של הוריה.

כשחושבים על זה, יש הרבה מן המשותף בין העיסוק של תומאס לעיסוק של אלכסנדרה. שניהם חוקרים את מסתורי הנפש האנושית. אלכסנדרה עוסקת בחטאיו, בתשוקותיו ובסודותיו של האדם ומפיקה מהם וידויים ערוכים כהלכה; ואילו תומאס עוסק בנפשו של האדם האידיאלי, האדם המייצג, ההפשטה של הנפש הלאומית, ומפיק ממנו מודל מדעי סוציולוגי לשימושו הזמין של הכובש.

שניהם אנשים של מלים, להטוטי לשון, מספרים סיפורים, רוקמים עלילות. הווידויים שסוחטת סאשה נתפרו ביד אמן משברי עובדות, קטעי שיחה, הלשנות, היפותזות לא מבוססות, קשרים סתמיים וכו'. תומאס בונה את המודלים הלאומיים שלו על סמך נתונים ומחקרים מומצאים ומופרכים לגמרי. מתוך ציניות גמורה, הוא מתאים את הנחות היסוד לציפיות הלקוחות שלו, בין אם אלו חברות מסחריות או פקידי ממשל נאצים, ומחניף לנרקיסיזם שלהם במסקנותיו.

ואכן, יש לא מעט קווים משותפים בין תומאס לסאשה ויש כמובן לא מעט הבדלים שלא אכנס אליהם עכשיו. עם זאת, נדמה לי שיש מאפיין אחד מאוד מובהק לשניהם, שממש צובע את אישיותם, וקשור קשר בלתי נפרד כאמור במשלח ידם, אני מתכוון לתשוקה שלהם להצטיין, להבריק, לפרוץ דרכים חדשות, במובן מסוים להיות חלוצים בתחומם.

תומאס הוא המקרה היותר מובן מאליו של מצליחן וקרייריסט. הוא מוצג מהתחלה ככזה. לא עוברים כמה עמודים מתחילת הרומאן והקורא נחשף לכל תמליל ראיון הקבלה שלו לחברת מילטון בגיל 23 שבעקבותיו התמנה למנהל מחלקה חדשה של עובד אחד "פסיכולוגיית הקנייה הגרמנית". לראיון הזה הוא התכונן חודשים. עבד על המבטא, שינן את משפטי המפתח שלו. ואכן הרשים מאוד את הבוס הגדול.

בהמשך אנחנו למדים עד כמה הקריירה וההצלחה חשובים לתומאס. הוא מונחה על ידי מנטרות הישגיות ותפקודיות שלימדה אותו הפסיכואנליטית היהודיה שלו. הוא מנהל משברים בעבודה בצורה רציונלית. דואג להשאיר את רגשותיו מחוץ לעניין, כביכול. דורך על אנשים רק כשצריך. מרוכז מטרה באופן מוחלט. ממתג את עצמו היטב. אין פלא שהוא מטפס כמטאור בחברת מילטון ונעשה למנהל בכיר בה. ואחר-כך, בקריירה השנייה שלו, הוא מגיע לרגע אחד למעמד של הסוציולוג היישומי של משרד החוץ. תפקיד שהוא המציא למעשה כששיווק לפקידים את המודל שלו.

ואילו אלכסנדרה? תשוקת ההצטיינות נחשפת ונבנית אצלה בהדרגה. אחרי הכל, היא בחורה צעירה מאוד. עדיין בתחילת דרכה. לפני שהנקווד תפס את הוריה היא עבדה בעבודות מזדמנות, לא ממש מצאה את עצמה. פעם חשבה להיות משוררת, כמו אמא וכמו כל האחרים, אבל גילתה שמדובר בחלום של מישהו אחר. בנקודת מוצא נחותה כבר זו, הגיע הנקווד ולקח את כל משפחתה. עכשיו, גם אם היתה רוצה לעשות משהו עם עצמה, עם הכתם של בוגדנות משפחתה, גם אוניברסיטה או מקום עבודה טוב לא תקבל.

והנה, מתוך התחתית הזאת, סאשה מצליחה להמציא את עצמה בכוחות עליונים. היא מתחתנת עם מקסים פודלסקי, קצין צעיר ושאפתן במנגנון הנקווד, שהיה חבר הילדות שלה. היא מתגייסת לנקווד כקצרנית ותוך ארבעה חודשים בלבד נעשית אחת החוקרות המוצלחות ביותר בתולדות המחלקה. היא ממש פורחת במטה הנקווד, בעלת מוסר עבודה גבוה והישגים מרשימים. העזרה שהיא מגישה למשטר הסטליניסטי לא תסולא בפז.  היא הופכת ליקירת הבוס סטפאן כריסטופורוביץ, שמתעקש להסיע אותה בוקר בוקר אל המטה במכוניתו. אלכסנדרה מגלה יצירתיות מדהימה בהוצאת הודאות ובהשגת שיתוף פעולה. וכשסטפאן נחשד בחתרנות, היא נעשית חיש קל לחביבתו של הבוס החדש שלה, ניקיטה מיכאילוביץ'. בחירת פטרונים והיצמדות אליהם, לפחות עד שלב מאוד מאוחר, הן אסטרטגיה קבועה של אלכסנדרה ותומאס.

נשאלת השאלה, מה עומד מאחורי תשוקת ההצטיינות הזאת של תומאס ואלכסנדרה? למה הם מתעקשים לעשות את המקסימום, לעבוד בטורים גבוהים, למצות את הסמכויות שלהם עד תום? גם אם הם לא מחבלים במנגנון הרשע שאותו הם משרתים, מדוע הם מתעקשים לייעל את עבודתו? אחרי הכל, הם עצמם לא מאמינים במטרות המנגנון שאותו הם משרתים. האם זה משום שהם נהנים מאוד ממה שהם עושים, גם אם הוא חלול וריק מתוכן? אין בכך ספק. תומאס נהנה לשטות באנשים, להפריח תזות חסרות בסיס ולשכנע אנשים להאמין בהן. וגם סאשה מאוד נלהבת להתעמר אינטלקטואלית ורגשית בדיסידנטים, למשוך אותם בדברי עורמה וחלקלקות לשתף איתה פעולה.

אך מעבר להנאה הנרקיסיסטית או הסדיסטית, מה דוחף את גיבורי אנשים טובים להצטיין? הרומאן מספק חלקי סיבות למכביר. אם נביט רגע רק בסאשה ברור שיש לה זעם עצום על הוריה. ראשית על אביה שסיבך את משפחתו בכך שניהל רומן מסוכן ומטופש עם המשוררת הדיסידנטית נדיה פטרובנה. סאשה כועסת גם על אמה על שהיא מעלימה מהבגידה עין. ובכלל כועסת סאשה שהוריה מקבלים את הגורל בהכנעה. לחבורה הספרותית שמקיפה אותם היא בזה על שום שהם יומרנים ומבושמים מעצמם. תומאס עצמו היה כידוע שקוע עד הצוואר בקונפליקטים אדיפליים עם אמו ובעיקר עם אביו המת. אבל ברעם לא נותן להסבר מסוג שכזה להשתלט על הטקסט. בהחלט לא. הייתי אומר שמעורבותם העמוקה בעבודתם הנלוזה של גיבורי הספר איננה בגדר סימפטום של משהו אחר בהכרח.

לא. "אנשים טובים" מאפשר לתפוס את תשוקת ההצטיינות כמשהו שקיים גם כשלעצמו, כסוג של תו היכר, כתו אופי עצמאי במידה רבה, שאיננו זקוק לשום תיקוף ממקום אחר. מבחינת הגיבורים בהחלט ייתכן שהשאיפה להצטיין היא עבורם שאיפה אלמנטרית. כשאני אומר אלמנטרית, אני לא בהכרח אומר שהיא נובעת או ניצתת בנפשו של הגיבור באופן ספונטני. היא בהחלט יכולה להיות תוצר של כוחות חברתיים, ומן הסתם היא כזו כמו כל השאיפות האנושיות המתחילות בחברה ולא בפרט. היא אלמנטרית בכך שהיא איננה הסוואה או פתרון לדחפים ותשוקות אחרים.

האם אנו אמורים להאמין שכל מפגן ההצטיינות וההצלחה של סאשה נועד רק לבצר את מעמדה בנקווד כדי שתוכל להציל את משפחתה וכדי שלא יתנכלו גם לה? ספק רב. כשבוחנים את מעשיה בצורה נקודתית, רואים שהיא משקיעה מעט מאוד מאמץ בחילוץ מידע ובעזרה למשפחתה. למרות מעמדה הרם, היא לא זוכה אפילו בשבב ממשי של אינפורמציה. והאם תומאס שואף להיעשות איש גדול כדי לפצות על עליבותו של אביו? אינני סבור כך. התשוקה של הגיבורים חורגת הרבה מעבר לשיקולי הישרדות או צבירת השפעה וכוח, וגם אם יש בה חשבון מסוים עם העבר, יש בה גם משהו חדש, משל עצמה. יש בה משהו טהור, עקרוני. הם רוצים להביא תהליך כלשהו – חקירת משוררת, מודל של נפש של עם – עד למסקנתו הסופית, עד למיצויו המלא. האמת כלל לא מעניינת אותם. זה כמעט עניין אסתטי עבור שניהם. לראות כיצד כל החלקים מתלכדים יחד, עובדים בהרמוניה.

התשוקה להצטיין היא אפוא הליבה הפועמת של "אנשים טובים". לטענת הספר, היא חוצה תרבויות וכלכלות שונות. היא קיימת בחברה קפיטליסטית ובחברה קומוניסטית. היא משגשגת בחברות טוטליטריות לא פחות מאשר במדינות דמוקרטיות. אין להקל בה ראש. לפעמים היא הדלק של מעשים רעים ביותר. נראה כי הרומאן של ברעם מבקש לומר לנו שרוע שיטתי, מובנה, כמו הרוע הנאצי או הסטליניסטי לא יכול להתקיים ללא סיועם של אנשים כמו תומאס ואלכסנדרה. המוכשרים באמת, השאפתנים באמת, של אלו המבקשים להצליח, לחדש, להעז. וכל זאת מבלי שיאמינו לרגע במערכת שאותה הם משרתים, מבלי שתהיה להם זיקה כלשהי לאומה, לעם, לאיש בעצם, אפילו לא לעצמם.

דברים שנישאו לכבוד "אנשים טובים" של ניר ברעם, ערב במשכנות שאננים [14/10].

9 תגובות

  1. אייל, לא קראתי את 'אנשים טובים' ואני לא יכולה להגיב לגופו של עניין. אבל התיאור שלך את ההתנהלות הפרופסיונלית של הגבורים מרתק ומעורר מחשבה. עד כמה משלח היד שלהם/שלנו הוא בחירה ב"תוכן" ועד כמה ב"צורה"… ומכאן – מה בדיוק במשלח ידם של אנשים מהווה סממן זהותי?

    • בדיוק. מה שמעניין בסיפור הוא אכן מימד הצורה למרות שאנחנו הולכים שבי אחר התוכן, ביחוד כשמדובר באלכסנדרה. מה שהיה חשוב לי להדגיש הוא שאין משלח היד או ההצטיינות עצמה סימפטום של משהו אחר, כי אז נגררים לפסיכולוגיזם של דמויות.

  2. אייל שלום, אהבתי מאוד את מה שכתבת לגבי סאשה. "אנשים טובים" הוא ללא ספק אחד הספרים הטובים שקראתי מזה זמן רב – ואף נדמה לי כי הייתי הראשונה בעולם הוירטואלי החובבני שכתבה משהו לגביו. בבלוג שלי בדה-מרקר. אני שמחה שככל שהזמן עובר יותר תכנים מועלים בעקבות הספר.
    מה שכתבת על סאשה היה מרתק מפני שהוא פתח בפני צורת התבוננות שונה לגמרי לגבי סאשה. בקריאה הראשונה חשתי אי נחת מסוימת מסיפורה של סאשה. אך לא הבנתי מדוע, הרי היא מצהירה רבות על נאמנותה לאחיה. אך הקריאה שלך – וזה כל כך נכון שהיא לא עושה הרבה כדי להציל אותם – מעניקה לה נופח אחר – נוסף. שכמובן מהדהד במפגש שלה עם קוליה בערבה – כשהוא אומר לה שסוף סוף ניתנה לה ההזדמנות להיות ילדת פלא.
    בקיצור מאמר מצוין!

    • המון תודה. גם אני חשבתי שסאשה היא הדמות היותר מעניינת ומקורית מבין השתיים. מבחינה מסוימת, ההכחשות שלה הן גם ההכחשות של הסיפר ולכן קשהה לעלות בהתחלה על כך שיש לה אג'נדה אחרת, שגם היא לא מודעת לה במידה רבה.

  3. הרשימה מאוד מעניינת. תודה.
    חוץ מזה, פתאום חשבתי בעקבותיה איך ברוב הספרות העברית העכשווית שאני מכיר נעדר כמעט לחלוטין העיסוק במשלח ידם של הדמויות, מעבר לאיזה אזכור המקצוע בשולי הדברים, אם בכלל. וזה מוזר בעצם, לא? הרי רוב שעות הערוּת אנחנו מבלים בעבודה; זה אחד מפרטי ההזדהות הראשונים שמעניינים אותנו בהיכרות עם מישהו, כדי להבין יותר מי עומד מולנו באמצעות סכמה מוכנה מראש; אחת השאיפות הנורמטיביות ביותר היא "להתקדם בעבודה", כלומר להתפתח, להצטיין ולהתעצם בה, וכמובן להגדיל את הפרנסה על הדרך (או לחילופין, רק להסתדר/לשרוד בעבודה- שאיפה שבמקרים מסוימים יכולה להיות אפילו יותר מאתגרת). כל אלה יוצרים כר נרחב למערכות יחסים, קונפליקטים ועלילות אינספור. כלומר הגיוני היה שרוב הרומנים הראליסטים-פסיכולוגיים שיוצאים פה (וזה כמעט כל מה שיוצא, לא?) יעמידו במרכז את המקצוע והעבודה. האם העיסוק של ברעם במשלח יד והשפעותיו הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל?
    טוב, זו מחשבה די ראשונית, ואולי היא נכונה גם לספרות לא עברית ולא חדשה (אני מנסה עכשיו לחשוב על ז'אנרים/תרבויות שבאופן מגמתי מעמידים את מקום העבודה במרכז היצירה, ומצליח להעלות על דעתי רק מדע בדיוני) ואולי היא גם לא ממש נכונה. אשמח למחשבותיך בעניין

    • תודה בר. התגובה שלך קלעה בדיוק לשאלה שהעסיקה אותי ולא נתתי לה בסוף מקום בדבריי, השאלה על נורמת הייצוג של המקצוענים ביחס לספרות העברית. גם אני חשבתי אינטואיטיבית שיש פה ייצוג חריג למקצוע של האדם, שבספרות הישראלית לא מתעסקים כל-כך במקצוע ובהשלכותיו. אבל אז נזכרתי פתאום בהרבה סופרים שכן מקיימים את המחווה הזאת. א.ב. יהושע כותב המון על משלח היד של הגיבור ונכנס לפרטי פרטים. מאיר שלו, גם. ס. יזהר. עגנון. הרשימה ארוכה ואינני מומחה לספרות ישראלית. נדמה לי עם זאת, שההבדל בין ברעם לסופרים אחרים מהז'אנר הזה הוא שברעם ממציא מקצועות שלא היו קיימים קודם. למשל מחזיר החלומות – הרי אין ג'וב כזה. או התפקיד של סאשה (עורכת הודאות) שלא היה קיים בנקווד של פעם. תפקידה היה סוג של חידוש שהכניס הבוס שלה כדי להדוף את הביקורת של הממונים עליו שהוא מוציא הודאות פגומות. גם תומאס הוא סוציולוג יישומי ופוליטי מסוג שהתפתח הרבה אחר-כך, כך שיש פה סוג של אנכרוניזם יצירתי.

  4. פוסט נהדר, תודה.
    המיתוג העצמי של סאשה ושל תומאס הם חלק מהמקצוע שלהם – שניהם מלטשים בבואה של דמות או של סיפור חיים ומנסים לייצר נרטיב קוהרנטי, הודאה שאין בה פערים או דימוי של "האדם הסביר" שאפשר להתבסס עליו לצורך מכירות.
    הם מספרים לעצמם סיפורים באותו האופן, ובמיוחד סאשה, שגם בחדרי חדרים, כשהיא יכולה לעבד עם עצמה את המתרחש, היא לא מגלה את עמדתה האמיתית ומה היא באמת חושבת על הטירוף שמתחולל. כתבתי על זה גם כאן: http://www.lit-republic.co.il/?p=1032
    ההצטיינות כתו אופי אולי לא קשורה להישרדות הפיזית בבחינת "להציל את עצמי" אלא "להציל את העצמי" – כביכול אם יהיו מצטיינים העבר לא ידבק בהם. הם יהיו שונים מהוריהם, חייהם יהיו טובים יותר, הדוקים יותר. הם יהיו גאים יותר.

  5. "כל זאת מבלי שיאמינו לרגע במערכת שאותה הם משרתים". ביקורת מעניינת, תודה.
    הראציונליות האינסטרומנטלית שתומאס ואלכסנדרה מבטאים העלתה בי את השאלה לגבי המופעים שלה כיום – גם אחרי שהשיח הפסיכולוגיסטי השתלט על חיינו והצליח להכניס ערך מדומה כמעט לכל פעולה שאנו מבצעים.

  6. רשימה מעניינת מאוד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: