לא מזמן נקלעתי לפקק תנועה חסר מוצא. הדקות נקפו ונדמה היה שאשאר במכונית לנצח. היה ברור לי שדבר מה חייב להיעשות.
השתחלתי מהחלון, קיפצתי מגג מכונית אחת לשנייה כאילו היו תנינים רעבים, דילגתי משם לברזלים של בית הספר, זינקתי אל הגדר, עשיתי סלטה כפולה, נאחזתי במרזב ומשם העפלתי אל הגג שממנו ניתרתי אל מרפסת שבבית ממול, וכך הלאה וכך הלאה עד שצופרי המכונית שמאחורה קטעו את שרעפיי.
לחיזיון חסר התוחלת הזה נתן השראה סרטון של ממציא הפארקור, דיוויד בל.
הפארקור נולד בפרברים העניים והצפופים של פאריס, ה-Banlieues. ה-Parkour מגיע מהמלה הצרפתית parcours שפירושה מסלול. המשתתפים מכונים Traceurs וסשן של ריצות, קפיצות וזינוקים נקרא לא במפתיע Jam. יש קבוצות פארקור רבות בכמעט כל עיר בעולם. בארץ עד כמה שידוע לי יש קבוצה אחת באשדוד ושנייה בנתניה.
פארקור הוא מפגן של פעילות כמעט על-אנושית של ניתור, שיווי משקל, של כל מיני צעדים ופעולות שנוגדים את ההיגיון וקוראים תיגר על כוח המשיכה. לא נדיר לראות פארקוריסט מטפס בהליכה על קיר אנכי ואז עושה סלטה לאחור שאיתה הוא ממשיך למטה עד שהוא נעמד לרגע על מעקה, שממנו ינתר אל חלון סמוך ומשם בחזרה אל הגג. התנועה מלאת דמיון ואילתור. הכוריאוגרפיה היא גם סוג של הימור ראוותני. אומדן לא נכון של המרחק ואתה יכול למצוא עצמך שלוש קומות למטה.
Filed under: רשימות, תיאוריה | Tagged: דלז, פארקור, קו מילוט | 3 Comments »
הבלוג של אייל דותן 