לעשות מנוי לחדר כושר גם אם אין לך שום כוונה לפקוד אותו, או לגור במרכז העיר גם אם שבועות שלמים אינך יוצא מהבית ולא רואה איש
נסענו לבקר חברים במיצפה בגליל. ישבנו כמה זוגות על קערת ירקות אורגניים וגבינות מהמשק של השכן וקיטרנו. ואז אחד מאתנו, תושב תל-אביב כבר עשרים שנה, עשה את הטעות וירד על המארחים. על הבידוד, על השקט הנורא, על הריחוק מכל מקום יישוב וקניון, על הטבע הפראי והלא-מתחשב שמקיף אותם. מיד כולם קמו להגנת החלוצים. מעבר לשבחי המקום (שבינינו: הוא לא מציאה גדולה וגם מפוקפק אידיאולוגית), איש מהנוכחים לא הבין איך אותו חצוף שגר בדירת-קרקע צפופה וטחובה וחשוכה באבן גבירול, מעז לקרוא תיגר על המרחבים והדומייה. מדוע דווקא הוא, הרווק המושבע, שעובד מהבית ולא מוציא את חוטמו ממנו, ואפילו את הסיגריות הוא מזמין מהתפנוקיה, מתעקש לגור בתל-אביב. מה כבר יוצא לו מזה, חוץ משכר דירה מופקע?
זו היתה אחת הפעמים הבודדות שבהן השכלתי האקדמית לא עמדה לי לרועץ. העובדה שכולם מסביב מבלים, יושבים בבתי קפה, קורעים את העיר, שותים ועושים סמים, טענתי בלהט, פועלת גם על חברנו, אפילו שהוא נשאר ספון בבית. מבחינה אובייקטיבית, הוא חלק מהקהילה התוססת של תל-אביב, ונוטל בה חלק פעיל. איך בדיוק? דרך המימשק של האינטר-פסיביות (Interpassivity).
התוודעתי לאינטר-פסיביות במהלך קריאה בספרו הראשון של סלבוי ז'יז'ק "האובייקט הנשגב של האידיאולוגיה". רסלינג מוציאה אותו בקרוב בתרגום משובח של נועם יורן ובעריכה מדעית של החתום מעלה ואני מאוד ממליץ. מכל מקום, כך מוסבר הרעיון בספר:
האמונות האינטימיות ביותר, ואפילו הרגשות האינטימיים ביותר, כמו חמלה, בכי, צער, צחוק, יכולים להינשא על ידי אחרים, וגם בהעברה אליהם אינם מאבדים מכנותם… נזכיר לעצמנו תופעה רגילה למדי בסדרות טלוויזיה פופולריות: "הצחוק המוקלט". אחרי הערה שאמורה להיות שנונה או מצחיקה, שומעים את הצחוק והתשואות שהוכנסו לפסקול – והרי לנו מקבילה מדויקת למקהלה בטרגדיה הקלאסית; זה המקום לחפש את שרידיו החיים של העבר. כלומר: מה הטעם לצחוק הזה? התשובה האפשרית הראשונה – זו הגורסת שהצחוק המוקלט מזכיר לנו מתי לצחוק – גם היא מעניינת דיה, מאחר שמשתמע ממנה הפרדוקס שצחוק הוא עניין של חובה ולא עניין של תחושה ספונטנית. אולם תשובה זו אינה מספיקה, מאחר שלרוב אין אנו צוחקים עם הצחוק המוקלט. התשובה המדויקת היחידה תאמר שהאחר הגדול – המגולם במכשיר הטלוויזיה – משחרר אותנו גם מהחובה לצחוק, שהוא צוחק במקומנו. כך, גם אם לאחר יום של עבודה קשה ומטופשת אנחנו רק בוהים בעייפות במסך, נוכל לומר בסוף שמבחינה אובייקטיבית, דרך תיווכו של האחר הגדול, ממש נהנינו.>>>
הרבה אנשים שלא רוצים לצחוק דווקא, או לא רוצים / לא יכולים / לחוות שורה של רגשות או מידעים, מבצעים סוג של מיקור חוץ. משום כך התופעה של האינטרפסיביות רחבה הרבה יותר ממה שחושבים. היא היתה קיימת גם בימי קדם. מקהלת הנשים המקוננות בטרגדיה ובחברות מסורתיות אחרות מבצעת את מה שהצחוק המוקלט (canned laughter) עושה לגבי סיטקום, אבל בצורה הפוכה. הן בוכות בשבילנו. הן שופכות את מררתן על העולם, על האלים, על כולם בשבילנו. הן מאפשרות לך לקבל אורחים, לשמור על חזות מהוגנת, לעסוק בענייני הירושה, ולא להתפרק מצער. אינטרפסיביות איננה רק תופעה מערבית: ז'יזק מזכיר את גלגלי התפילה הטיבטיים: אתה כותב את התפילה על פתק, מכניס לגלגל ומסובב. אתה יכול לחשוב על מה שאתה רוצה. אובייקטיבית, אתה התפללת.
ובאמת, כשמאמצים את רעיון האינטרפאסיביות, פתאום העולם כולו נראה כמשתמש נלהב באופציה הזאת. לדוגמה, מוצרים שמכילים על העטיפה מלות אמוטיביות מוגזמות. "טעים בטירוף" של קנטקי פרייד צ'יקן; "פאנטה – בטירוף שלנו". או החביב עליי: "או-לה-לה!!!!". הטירוף הזה – מהו? הוא איננו חלק מהחוויה שלנו, כשם שאיננו צוחקים מסיטקומים. הוא נחווה בצורה אובייקטיבית על-ידי המסמנים עצמם, במישור של העטיפה.
Filed under: תיאוריה | Tagged: אינטרפסיביות, ז'יז'ק, צחוק | 8 Comments »
הבלוג של אייל דותן 