אינטר-פסיביות: מיקור-חוץ של רגשות

לעשות מנוי לחדר כושר גם אם אין לך שום כוונה לפקוד אותו, או לגור במרכז העיר גם אם שבועות שלמים אינך יוצא מהבית ולא רואה איש

נסענו לבקר חברים במיצפה בגליל. ישבנו כמה זוגות על קערת ירקות אורגניים וגבינות מהמשק של השכן וקיטרנו. ואז אחד מאתנו, תושב תל-אביב כבר עשרים שנה, עשה את הטעות וירד על המארחים. על הבידוד, על השקט הנורא, על הריחוק מכל מקום יישוב וקניון, על הטבע הפראי והלא-מתחשב שמקיף אותם. מיד כולם קמו להגנת החלוצים. מעבר לשבחי המקום (שבינינו: הוא לא מציאה גדולה וגם מפוקפק אידיאולוגית), איש מהנוכחים לא הבין איך אותו חצוף שגר בדירת-קרקע צפופה וטחובה וחשוכה באבן גבירול, מעז לקרוא תיגר על המרחבים והדומייה. מדוע דווקא הוא, הרווק המושבע, שעובד מהבית ולא מוציא את חוטמו ממנו, ואפילו את הסיגריות הוא מזמין מהתפנוקיה, מתעקש לגור בתל-אביב. מה כבר יוצא לו מזה, חוץ משכר דירה מופקע?

זו היתה אחת הפעמים הבודדות שבהן השכלתי האקדמית לא עמדה לי לרועץ. העובדה שכולם מסביב מבלים, יושבים בבתי קפה, קורעים את העיר, שותים ועושים סמים, טענתי בלהט, פועלת גם על חברנו, אפילו שהוא נשאר ספון בבית. מבחינה אובייקטיבית, הוא חלק מהקהילה התוססת של תל-אביב, ונוטל בה חלק פעיל. איך בדיוק? דרך המימשק של האינטר-פסיביות (Interpassivity).

התוודעתי לאינטר-פסיביות במהלך קריאה בספרו הראשון של סלבוי ז'יז'ק "האובייקט הנשגב של האידיאולוגיה". רסלינג מוציאה אותו בקרוב בתרגום משובח של נועם יורן ובעריכה מדעית של החתום מעלה ואני מאוד ממליץ. מכל מקום, כך מוסבר הרעיון בספר:

האמונות האינטימיות ביותר, ואפילו הרגשות האינטימיים ביותר, כמו חמלה, בכי, צער, צחוק, יכולים להינשא על ידי אחרים, וגם בהעברה אליהם אינם מאבדים מכנותם… נזכיר לעצמנו תופעה רגילה למדי בסדרות טלוויזיה פופולריות: "הצחוק המוקלט". אחרי הערה שאמורה להיות שנונה או מצחיקה, שומעים את הצחוק והתשואות שהוכנסו לפסקול – והרי לנו מקבילה מדויקת למקהלה בטרגדיה הקלאסית; זה המקום לחפש את שרידיו החיים של העבר. כלומר: מה הטעם לצחוק הזה? התשובה האפשרית הראשונה – זו הגורסת שהצחוק המוקלט מזכיר לנו מתי לצחוק – גם היא מעניינת דיה, מאחר שמשתמע ממנה הפרדוקס שצחוק הוא עניין של חובה ולא עניין של תחושה ספונטנית. אולם תשובה זו אינה מספיקה, מאחר שלרוב אין אנו צוחקים עם הצחוק המוקלט. התשובה המדויקת היחידה תאמר שהאחר הגדול – המגולם במכשיר הטלוויזיה – משחרר אותנו גם מהחובה לצחוק, שהוא צוחק במקומנו. כך, גם אם לאחר יום של עבודה קשה ומטופשת אנחנו רק בוהים בעייפות במסך, נוכל לומר בסוף שמבחינה אובייקטיבית, דרך תיווכו של האחר הגדול, ממש נהנינו.

>>>

הרבה אנשים שלא רוצים לצחוק דווקא, או לא רוצים / לא יכולים / לחוות שורה של רגשות או מידעים, מבצעים סוג של מיקור חוץ. משום כך התופעה של האינטרפסיביות רחבה הרבה יותר ממה שחושבים. היא היתה קיימת גם בימי קדם. מקהלת הנשים המקוננות בטרגדיה ובחברות מסורתיות אחרות מבצעת את מה שהצחוק המוקלט  (canned laughter) עושה לגבי סיטקום, אבל בצורה הפוכה. הן בוכות בשבילנו. הן שופכות את מררתן על העולם, על האלים, על כולם בשבילנו. הן מאפשרות לך לקבל אורחים, לשמור על חזות מהוגנת, לעסוק בענייני הירושה, ולא להתפרק מצער. אינטרפסיביות איננה רק תופעה מערבית: ז'יזק מזכיר את גלגלי התפילה הטיבטיים: אתה כותב את התפילה על פתק, מכניס לגלגל ומסובב. אתה יכול לחשוב על מה שאתה רוצה. אובייקטיבית, אתה התפללת.

ובאמת, כשמאמצים את רעיון האינטרפאסיביות, פתאום העולם כולו נראה כמשתמש נלהב באופציה הזאת. לדוגמה, מוצרים שמכילים על העטיפה מלות אמוטיביות מוגזמות. "טעים בטירוף" של קנטקי פרייד צ'יקן; "פאנטה – בטירוף שלנו". או החביב עליי: "או-לה-לה!!!!". הטירוף הזה – מהו? הוא איננו חלק מהחוויה שלנו, כשם שאיננו צוחקים מסיטקומים. הוא נחווה בצורה אובייקטיבית על-ידי המסמנים עצמם, במישור של העטיפה.

להמשיך לקרוא

פארקור – לברוח מהגדרה

לא מזמן נקלעתי לפקק תנועה חסר מוצא. הדקות נקפו ונדמה היה שאשאר במכונית לנצח. היה ברור לי שדבר מה חייב להיעשות.

השתחלתי מהחלון, קיפצתי מגג מכונית אחת לשנייה כאילו היו תנינים רעבים, דילגתי משם לברזלים של בית הספר, זינקתי אל הגדר, עשיתי סלטה כפולה, נאחזתי במרזב ומשם העפלתי אל הגג שממנו ניתרתי אל מרפסת שבבית ממול, וכך הלאה וכך הלאה עד שצופרי המכונית שמאחורה קטעו את שרעפיי.

לחיזיון חסר התוחלת הזה נתן השראה סרטון של ממציא הפארקור, דיוויד בל.

הפארקור נולד בפרברים העניים והצפופים של פאריס, ה-Banlieues. ה-Parkour מגיע מהמלה הצרפתית parcours שפירושה מסלול. המשתתפים מכונים Traceurs וסשן של ריצות, קפיצות וזינוקים נקרא לא במפתיע Jam. יש קבוצות פארקור רבות בכמעט כל עיר בעולם. בארץ עד כמה שידוע לי יש קבוצה אחת באשדוד ושנייה בנתניה.

פארקור הוא מפגן של פעילות כמעט על-אנושית של ניתור, שיווי משקל, של כל מיני צעדים ופעולות שנוגדים את ההיגיון וקוראים תיגר על כוח המשיכה. לא נדיר לראות פארקוריסט מטפס בהליכה על קיר אנכי ואז עושה סלטה לאחור שאיתה הוא ממשיך למטה עד שהוא נעמד לרגע על מעקה, שממנו ינתר אל חלון סמוך ומשם בחזרה אל הגג. התנועה מלאת דמיון ואילתור. הכוריאוגרפיה היא גם סוג של הימור ראוותני. אומדן לא נכון של המרחק ואתה יכול למצוא עצמך שלוש קומות למטה.

להמשיך לקרוא

מְצַרֵף מקרים (א)

.

היהודים היא הקבוצה האתנית בעלת האחוז הגבוה ביותר של מהמרים בארצות-הברית. אולי כי זה בגנים. כבר בימי קדם נהגו אבותינו להשתמש בהטלת גורל – לשם בידור, כמובן, אבל בעיקר לשם שמיים. בעזרת הטלת גורל יכולת לדעת מה רוצה ממך האל. לא רע, בתור ממשק. אמין בהרבה יותר מחלומות ומהעלאה באוב.

אחד האירועים המכוננים ביותר בתולדות עמנו המפואר – בחירתו הראשונה של מישהו למלך – התנהלה באמצעות הגרלה. שמואל כינס את כל המשפחות בעם ובסדרה של הטלות בודד את שאול בן-קיש. מעניין, כי אחד משינויי הפאזה הדרמטיים ביותר בתולדות עמנו – המעבר לשלטון מונארכי – התרחש דווקא באמצעות הגרלה. בני-ישראל הופכים להיות, לאחר הטלת האורים והתומים, לבעלי סובייקטיביות מפוצלת. מעתה והלאה הם יהיו נתיני אלוהים, אבל גם נתיני המלך. וזה לא אותו הדבר. האם יש קשר בין הגרלה לבין סובייקטיביות מפוצלת?

בני-ישראל האמינו, כך מספר לנו התנ"ך, שזה אלוהים שעומד מאחורי האורים והתומים. אבותינו העלו את אלוהים באוב באמצעות הגרלה. הם אמנם לא האמינו במקריות, אבל ידעו טוב מאוד כיצד לחולל אותה והבינו לעומק מה פירושה של אקראיות. במצדה הגרילו הלוחמים ביניהם מי יהרוג את מי. בהגרלה השתמשו כדי לבחור את תושבי ירושלים, מי ייצא למלחמה ומי ישמש כשעיר לעזאזל.

הטכניקה של הטלת גורלות היתה זריקת האובייקט – עץ, קלף או קובייה – על הארץ ופרשנות התוצאות שלו לפי כללים שנקבעו מראש. בתקופת בית שני השתמשו בצורה נרחבת בהטלת גורלות, בעיקר בעבודת המקדש. למשל, בשאלה מי ייפנה את האפר מהמזבח, מי ינסוך את היין, או מי ישחוט את הקורבן לעולה.

*

בטכנולוגיה של ההגרלה השתמשו גם עמי מרחב הים-התיכון כולו, בין אם למשחק ולשעשוע ובין אם לקבלת החלטות ולהתייעצות עם האלים. ספר יונה מספר על הגרלה שכזאת. כזכור, במנוסתו מאלוהים, לאחר שסירב לקבל עליו את שליחות האל, עולה יונה לספינה המפליגה תרשישה. פתאום, באמצע הים, פורצת סערה בלתי צפויה, איומה ונוראה. הספנים, מספר לנו התנ"ך, התפללו איש לאלוהיו ומשזה לא הועיל, החליטו לערוך הגרלה, כדי למצוא מי האשם. יונה עולה בגורל ומיד מתוודה, כי בגללו התרגשה עליהם כל הרעה הזאת.

והנה, הסצנה בים לא מתארת הגרלה פנימית של עם מסוים, המאמין בדת מסוימת, כמו במקרה של האורים והתומים. זו הגרלה הנערכת על ספינה בינלאומית, בין מאמינים שונים, המבקשים למצוא את האחראי לסערה בין האלים המקיפים אותם. להגרלה, בספר יונה, יש כוח לבודד אפילו אל.

להמשיך לקרוא

להקה (א)

להקה היא הרכב של פרטים המצויים בסימביוזה ואשר יוצרים ישות אחת, דינמית, מתפקדת. ארגון כמו להקה מתאים לקבוצה מצומצמת יחסית של פרטים, מארבעה ואילך עד לכמה עשרות לכל היותר.

להיות בלהקה פירושו בהכרח להיכנס להיעשות חייתית כלשהי, משום שלהקות יש קודם כל בטבע. בעלי חיים רבים כמו הזאבים והאריות והעכברים והדולפינים חיים בלהקות וצורת הארגון וכללי המחיה שלהם הם מושא החיקוי של להקות אנושיות לוחמות, כמו כנופיות, שבטים נודדים, יחידות גרילה.

ערפדים? כמובן. להקת רוק? בוודאי. גם צוות פיתוח של סטרט-אפ או סיירת מובחרת. ואין להוציא מכלל חשבון – כנופיות, פיראטים, חבורות רחוב וחבורות אופנועים וחבר'ה מסוגים שונים, אפילו חבורות ספרותיות. יש אינספור ואריאציות.

היחסים עם המנהיג הם אחרים לגמרי מצורות המוניות של ארגון חברתי – דמוקרטי או טוטליטרי. המנהיג בלהקה איננו אב גדול, הוא איננו מרכז ומשענת מוחלטת, משום שהוא יכול להיות מוחלף כל רגע. בין אם הוא אריה או מאפיונר, הוא מצוי בסכנה מתמדת ויש הכרה בכך שמקומו, עקרונית, יכול להיתפס על-ידי מישהו אחר. זה לא האבא בתא המשפחתי, שמראש יש חוסר אפשרות להחליף אותו. שלוחת המאפיה בצפון ניו-ג'רזי התנהגה כלהקה. טוני סופרנו היה נתון בסכנה מבחוץ ומבפנים. המנהיג משחק צעד צעד, חייב להמר על הכל, בכל יד שכן סימן קטן של חולשה ושאר הזאבים היו עטים עליו.

קל לדמיין את מערך הכוחות בלהקה אם מביטים בצורת הישיבה שלה מסביב למדורה. אין זה מבנה קוצנטרי של מעגלים בתוך מעגלים, כמו במדינה, אלא מעגל אחד. לצד כל אחד יושב עוד מישהו אבל הוא חשוף בגבו אל הטבע, אל החוץ המאיים. במלים אחרות, צריך להגן בעצמו על התחת שלו. המנהיג נמצא באותו קו. לא במרכז. לא מוגן. ללא שומרי ראש. מבט אחד בלהקת סרדינים הפוגשת דולפין טורף מראה כיצד אף סרדין איננו נמצא יותר מרגע אחד במרכז. הלהקה נעה בצורה כזאת שכל פרט בה הופך ברגע מסוים לחשוף וברגע שאחריו במרכז.

בכל מקום שבו יש להקה – יש גם יחיד יוצא דופן. הוא נקודת הכניסה שלנו, הוא הקשר שלנו אל הריבוי הלהקתי. איתו יש ליצור אחווה, שותפות. זה לא חייב להיות המנהיג. זה יכול להיות גם מישהו שהופרש מהלהקה. ב"מובי-דיק", אחאב יוצר קשר עם לווייתן שחי לבד, סוג של מפלצת. היחיד יוצא הדופן יכול להיות לדוגמה המכשף, והוא זה שנמצא בקשר עם עולם החי. דון-חואן, המדריך של קסטנדה, העביר אותו סדרה של היעשויות בעזרת פטריות וחיות.

היחסים בין אותו יחיד יוצא דופן ללהקה/כנופייה שלו הם יחסים של בורדרליין. הוא בין לבין. הוא לא הטיפוס המובהק, הפרדיגמטי, מעין אידיאל שכל חברי הקבוצה צריכים לשאוף אליו ושאותו צריך לשכפל כדי להבטיח את עליונותה של הקבוצה. מנהיג כנופיית רחוב או חבורה בכלא פורס תמיד את חסותו על מישהו שאיננו עונה על האידיאל של הקבוצה, מישהו ששונה ממנה ולכן יכול להוות מימשק עם להקות אחרות או עם החוץ.

ללהקה אתה מצטרף כי ננשכת, כי נדבקת, כי נסחפת. אין פה שושלות, כמו במשפחות או בשלטון אבסולוטי. לא קודמים לכך עיון או בדיקה מוקדמת.

מבחינת דלז וגואטרי ארגון להקתי הוא דרך לחשוב על חיים במסגרת אחת של ריבוי שתשמר את הסינגולריות של כל פרט ולא תכפיף אותו לקבוצה או למסמן-על כלשהו. הניגוד המובהק ביותר לצורת הארגון הלהקתי הוא עם, אומה, לאום ומדינה – צורות הארגון המודרניות שמבטיחות לאינדיבידואל חירות וחופש אך למעשה מקודדות אותו בכל דרך אפשרית אל מרכז מדומיין של הגמוניה ושליטה.

קו מילוט (א)

למה קו? כי העולם שטוח ומורכב מקווים, נקודות, רשתות ריזומתיות צפופות השוכנות באלף מישרים. בין כל דבר לכל דבר אפשר למתוח קו. הם אפילו לא חייבים להיות באותו מישר.

מה שחשוב הוא איך דברים מתקשרים ביניהם, עוקפים, מקיפים או מתרחקים זה מזה – ולא מה הם בשביל עצמם, כשלעצמם.

יש קווים שמתחו בשבילנו, יש קווים שמתחו בשביל אחרים, יש קווים שנמתחו סתם כך או בשל סיבה עלומה, יש קווים שאנחנו נמתח, נשרטט, נתווה, נמציא, נקטע באיבם.

קווי מילוט אינם בהכרח טובים לכולם, גם לא למי שמתח אותם. באהבה, אומרים דלז וגואטרי, קו מילוט יצירתי של האחד יכול להיות הכלא של השני. קו מילוט יכול לחזור כמו בומרנג, להיעלם בתוך חור שחור (האגו הוא חור שחור), לטבוע כמו שתיין בבקבוק, להצטמצם כמו הג'אנקי במחט. האם אין סכנה שבהימלטותנו, שואל דלז, לא נגלה את כל מה שנמלטנו ממנו? בהימלטות מאבא-ואמא הנצחיים, האם לא נגלה את המבנה האדיפלי יושב על קו המילוט שלנו או מחכה לנו בקצהו? האם בבורחנו מפאשיזם, לא נגלה אותו בקו עצמו (צורות דכאניות של פוליטיקלי קורקט או של סולידריות)? איך אפשר להימנע מהפיכת קו המילוט לקו המוביל לתנועה טהורה ופשוטה של הרס עצמי, כמו שקרה לפיצ'ג'רלד, לבורוז, לפיליפ ק. דיק, לקרואק ולכל-כך הרבה יוצרים ששתו, בלעו, הסניפו, עישנו, הזריקו כל סם טבעי או סינתטי שהיה בסביבה?

לכל קו מילוט ממתין היכנשהו סף. לחצות את המפתן פירושו לא להיות מסוגל לחזור בחזרה באותה הדרך, או לחזור בכלל. בעומדנו מול הסף, שוקלים אם לחצותו, אנחנו מתוודעים לממשותו של קו המילוט. עד אז, הוא היה בגדר טיול, הסחת דעת, משהו שעושים בין לבין, ספונטניות מתפרצת.

להמשיך לקרוא

רומן זיגנר – אמנות הרגע

"מגפי-מים" [Wasserstiefel, 1986] של האמן השווייצרי רומן זיגנר הוא פסל המתכלה תוך שניות, מעין פרפר אמנות הבוקע מהגולם שלו ומת כעבור זמן קצר. יצירות רגעיות אלו, המכונות "פיסול-זמן", מהלכות עליי קסם רב. "מגפי-מים" היא בהחלט עבודה ששורדת את שלב הוואו, את רגע ההתפעלות הראשונית. הקפאתה בתצלום מאפשרת לי להתבונן בה דקות ארוכות ולמצות את הפוטנציאל הרב שיש בה. היא מטעינה אותי בהשראה, באנרגיה ולכן הפכתי אותה למסך הבית שלי באייפון.

בעבודה הזאת העולם כאילו נגרב מבפנים החוצה. מגפיים אמורים להגן עלינו מפני מים ואילו כאן המים פורצים מתוכם בעוד הסביבה נשארת יבשה לגמרי. רסס המים יוצר גלקסיה של טיפות, אירוע סינגולרי בלתי ניתן לשחזור. בראיון ל'ארט-פורום' (אפריל, 2002) [לינק] אומר זיגנר: "פיצוצים יכולים להיות אסתטיים מאוד. בעיני הם צורה מורכבת של פיסול משום שהם יוצרים אינספור צורות במהלך תקופות קצרות מאוד של זמן. כל רגע נראה אחרת לגמרי. הפסל המושלם הוא טרנספורמציה, תהליך." פיצוצים הם גם אובססיה גברית ידועה ולכן הם מככבים בכל סרט אקשן ואפילו בנרטיב המדעי הגדול מכולם – המפץ הגדול. העולם התחיל בפיצוץ עצום, שברא את הזמן ואת המרחב, את הגלקסיות ואת הכוכבים ואת השמשות. החום היה של מיליארדי מעלות. הדחיסות – אינסופית. משהו צנוע וקריר בהרבה קורה עם המגפיים של זיגנר. ובכל זאת, ההצעה שלו נראית לי סבירה יותר.

המגפים ופרץ המים מתרחשים על מה שנראה כ"אם הדרך". מה מקום הדרך בתמונה? דווקא דימוי זה, שאין אולי מרכזי ממנו, כאילו נמחק, מוסט לרקע או אפילו מתפקד באופן מהופך. מה שמתרגש על הלך-המים, אם אפשר לקרוא לו כך, מתרגש עליו דווקא כשהוא עוצר, נעמד. האקשן מתרחש בעצירות, בתחנות, לא בהליכה, לא בדרך. האקשן מתרחש גם על ציר אחר מזה של הדרך. הצל מוטל הצידה, בתשעים מעלות, המים מתפוצצים אל-על, אבל שום דבר לא קורה בציר של הדרך, שהוא ציר הזמן. לא הזמן הליניארי של המסע, המתחיל בנקודה מסוימת והנגמר בנקודה מסוימת, אלא הזמן הנצחי של האירוע.

להמשיך לקרוא

"קרדיטים" [מערכון]

בית קפה. אמצע היום. מגיעה מלצרית, הגיבור מבקש רק קפה. שותה אותו, מבקש חשבון ומקבל דף חשבונית ארוך מהרגיל. קלוז אפ מגלה רשימה של קרדיטים. מלצריות: טלי בן נעים. מורן גודס. יעל אבויה…. ברמנים עדי שמש. … עובדי מטבח…אחראי משמרת… מנהלים…ניקיון ואחזקה… יחסי ציבור…ספקים…

הגיבור עובר את הכביש ונכנס למינימרקט. אוסף מספר מוצרים. עומד מול הקופאית. היא גומרת להקליד. הוא מרים את השקית. לא גדולה במיוחד. לחם, חלב, קוטג'… הוא מבקש את החשבון והיא מגישה לו סליפ מאוד ארוך. קלוז אפ על הסליפ ורואים שמיד אחרי המוצרים מופיעה רשימה ענקית של קרדיטים. אחראי קופות… קופאיות: סבינה איגרבזיץ', מסקי מטוטה… מסדרי מדפים….שליחים… וכך הלאה, וכך הלאה.

הוא עוצר מונית. כשהוא יוצא הנהג שואל אותו אם הוא רוצה קבלה ואז במקום הפתקית הקטנה הוא מקבל שוב סליפ ארוך. נהגים… מוקדנים… מזכירות… מנהל… מוסך… מה זה? הוא שואל את הנהג, נרגז. "מה זאת אומרת, קרדיטים", עונה לו הנהג בתמיהה.

הוא נכנס הביתה. יושב בעייפות על הכורסה ומדליק טלוויזיה. יש את החמישיה הקאמרית. זה סוף התוכנית. קרדיטים…