על "מִשגל" מאת אנדריאה דבורקין

"משגל" הוא ספר תובעני ומשונה. אפילו הגיוני במידת מה. (התפרסם ב"מעריב", מארס 2005)

http://www.nrg.co.il/online/5/ART/887/858.html

על "סימולקרות וסימולציה" מאת ז'אן בודריאר

"הפילוסוף של הסוף" ("הארץ" ספרים, אוקטובר 2007)

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/915776.html

שלום, גרפיטי

"הקץ לטראומה: סטריליזציה וטשטוש בעיצוב הזכרון". מאמר הבוחן את קורותיו של קיר הכתובות שמתחת לבניין העירייה שכוסה בגרפיטי בחודש הראשון לאחר רצח רבין ולאחר מכן עבר תהליכי סטריליזציה נרחבים על-ידי האוצר וועדת השימור.

פורסם ב"תיאוריה וביקורת" 17, 2000

http://www.vanleer.org.il/Data/UploadedFiles/Publications/TUV/17/3.pdf

אינטרפלציה, אידיאולוגיה, מקריות

מאמר מקיף על האסכולות השונות בתיאוריית האינטרפלציה – מאלתוסר ועד ז'יז'ק ומעבר לו.

פורסם ב"תיאוריה וביקורת" 22, אביב 2003

http://www.vanleer.org.il/Data/UploadedFiles/Publications/TUV/22/dotan.pdf

על "תיהנו מהסימפטומים" מאת סלבוי ז'יז'ק

הכריש הלאקאניאני מסרב להתחלק במנה שלו במסעדה הסינית, ואוכל הכל ("הארץ" ספרים, ספטמבר 2004)

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=474318&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0

על "שמות האב" מאת ז'ק לאקאן

"זה יניח את דעתך, אלוהים?" ("הארץ" ספרים, מאי 2006)

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/718587.html

על "קפקא – לקראת ספרות מינורית" מאת דלז וגואטרי

פרנץ קפקא התריס כנגד עלילות לינאריות שיש להן סוף מוגדר. מהו טיבה של הדחייה האינסופית הזאת של רגע הסיום, הניכרת היטב ב"המשפט"? לצמד החוקרים ז'יל דלז ופליקס גואטרי יש תשובה מפתיעה, הנוגעת בדמיון בין טחנות הצדק לטחנות הספרוּת

פרנץ קפקא משתייך לאלה שלא יודעים – או שלא מסוגלים – לסיים סיפור. קפקא דווקא התאמץ ליצור סיומים "חזקים", אבל תשוקה זו, האופיינית לכל כתיבה של נרטיב, נתקלה בתשוקה אחרת, חזקה ממנה בהרבה אצל קפקא, וגם אצל סופרים והוגים מודרניסטים ופוסטמודרניסטים אחרים, וזוהי התשוקה להאריך את הקונפליקט הנרטיבי, למתוח אותו, לדחות את פתרונו כמה שרק אפשר. בכתיבתו הפרגמנטרית והאקלקטית (מכתבים, רשימות, משלים, מכתמים, סיפורים, רומנים), הפגין קפקא התרסה מובהקת כלפי שתי נקודות הציון הנרטיביות הבולטות: ההתחלה, הסיבה, המקור; ומנגד הסוף, התכלית, הפתרון.

החיים אינם מתנהגים כמו נרטיב פשוט, אינם נמתחים על קו מדומיין שיש לו התחלה, אמצע וסוף ברורים ומזוהים. נכון אמנם שהלידה היא התחלת החיים של כולנו, והמוות, כנראה, מסיים אותם, ובתווך מצויה כל הדרמה המפרכת של ההישרדות, אבל אין זו בפירוש – בוודאי לא בשביל הספרות, אך גם לא בשביל הפרט – התבנית היחידה שיש. האם באמת אפשר לחבר את כל הפרגמנטים של ההוויה ולשזור אותם על נרטיב כזה או אחר, רציף, סגור? האם אפשר לדבר על המקור (של אדם, של חברה, של טקסט), או על המטרה, הסוף שאליו הם מתכוונים, כאילו היו נקודות ממשיות, או שמא מדובר בבדיון (קוגניטיבי, פוליטי), שעוזר למשטר את "האמצע" הדינמי, הרב-ממדי, הרב-קולי של הטקסט ושל החיים?

יש מעט מאוד יצירות שבהן ניטש קרב חזק כל כך בין התשוקה של הנרטיב לסגירה, לפתרון, לתשובה, ליישוב הסתירות והקונפליקטים, או אפילו רק לרגיעה זמנית, לבין התשוקה להישאר במצב של שאלה, של חקירה, של חיפוש – כמו "המשפט" של קפקא. הוויכוח בין הפרשנים בשאלה מהו הסדר הנכון של פרקי הרומן הוא העדות החיה לכך. מקס ברוד אומר בהקדמה לספר כי "קפקא ראה את 'המשפט' כבלתי נשלם… משפט זה, אמר לי קפקא בעל-פה, לא היה צריך להתקדם מעבר לערכאה העליונה. נמצא שבמובן מסוים אין רומן זה עשוי להיגמר כל עיקר, כלומר אפשר להמשיכו עד בלי סוף" (כל הציטוטים הם ממהדורת "המשפט" בתרגומו של ישורון קשת, הוצאת שוקן 1977) . מצד אחד ישנו הסוף הדרמטי, שבו האזרח ק. מוצא להורג, אבל שנכתב כנראה מיד אחרי פרק הפתיחה ויכול היה למעשה להיות במעמד של חלום; ומצד אחר יש כל האמצע, הנשלט על ידי זמן נרטיבי סטאטי, שאינו מתקדם ושאינו משנה את הסיטואציה.

להמשיך לקרוא

על "קנדיד" מאת וולטר

"אם מוציאים מחדש קלאסיקה, טוב שזה קנדיד" (יוני 2006, "הארץ" ספרים)

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=713588&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0

על "ענייני עבודה" מאת פיליפ רות

רק לקראת אמצע הספר היכתה בי פתאום ההכרה. היא אמנם דגדגה בעורף במשך הקריאה, מלווה בתחושת דז'ה וו הולכת ומתעצמת, אבל איכשהו השילוב שבין ספר עיון וספרות הצליח להטעות אותי. על הכריכה הובטחו מפגשים אינטימיים של פיליפ רות עם טובי הסופרים. סול בלו, ברנרד מלמוד, עדנה אובריאן, אהרן אפלפלד, מילן קונדרה ואחרים. על הנייר זה באמת נשמע טוב. ביחוד כשלספר קוראים "ענייני עבודה", כותרת שמרמזת על דיון מקצועי, בין אמנים, על האיך והלמה. טיפים מהמאסטרים הגדולים אני תמיד מוכן לקבל.

ואז הגעתי לפיסקה בה פיליפ רות אומר ליצחק בשביס זינגר: "אני רוצה לשאול אותך על ורשה בשנות השלושים…"

כאן, בדיוק ברגע הזה, המנגינה של "מנהרת הזמן" החלה להדהד בראשי.

להמשיך לקרוא

האתגר של פוקו

רשימה מקיפה על "פוקו וההומניזם" מאת אילנה ארבל שהתפרסמה

ב"תכלת" 28, 2007

http://www.tchelet.org.il/article.php?id=365

על "תולדות המיניות" 2 מאת מישל פוקו

"השימוש בתענוגות", החלק השני בטרילוגיית "המיניות" של פוקו, הוא ספר שימושי מאוד ומענג מאוד. זהו מחקר היסטורי, שמתחקה אחר בעיה אחת, בוערת ומציקה, ביוון הקלאסית של המאה הרביעית לפני הספירה. על הבעיה הזאת, עצם קיומה וממדיה, למד פוקו מכתבי האינטלקטואלים הבולטים של התקופה – אפלטון, אריסטו, פיתגורס, היפוקרטס ואחרים. היא העסיקה אותם, הרבה יותר מכפי שהיו מוכנים להודות. והפתרונות שמצאו לה רודפים אותנו עד עצם היום הזה, סטרייטים והומואים כאחד.

לבעיה הזאת קוראים סקס.

ביחוד מהסוג המלוכלך, הייצרי, הבלתי מרוסן.

ובאמת, מי ששומע לאזהרות המומחים בדבר סכנותיה של אהבת בשרים, רוצה להיכנס מיד לארון. ארון של ממש. ולסגור את הדלת. ולכסות עצמו במעילים.

הנה למשל היפוקרטס, לא פחות מאשר אבי הרפואה המערבית, מזהיר נשואים טריים וכל הומו או סטרייט פעיל מ"שחפת שדרתית", תוצאה של מין אינטנסיבי. אני מודה שהסימנים גרמו לי להשתנק מאימה: "תחושת נמלול היורדת לכל אורך עמוד השדרה. הזרע נשפך מעצמו במהלך השינה, דרך השתן והצואה. החולה הופך לעקר. סובל מקשיי נשימה ובכאבי ראש יש סכנת מוות". יוון, מסתבר, היא מקור התפיסה האוסרת על אוננות. באלו השולחים ידם במעל מתרה הרופא: אתם תהפכו לנרפים, חסרי כוח, קהי חושים, טיפשים, מדוכדכים, שחוחים, בעלי גוון עור חיוור, חסרי תאבון, או במלה אחת, מקרה אבוד. אמאל'ה.

להמשיך לקרוא

על "עמנואל לוינס: ביוגרפיה" מאת שלמה מלכה

עד לפני עשר שנים רק מעטים בארץ הכירו את שמו של עמנואל לוינס. פילוסופים ישראלים לא התעסקו בו והאוניברסיטאות לא לימדו את תורתו. ואז, כמעט בבת אחת, החלו לצוץ תרגומים (תשעה במספר, נכון לרגע זה) הוקדשו קורסים וסמינרים, אורגנו כנסים בינלאומיים ונכתבו ספרים. לפני שנתיים, בחגיגות המאה להולדתו, כל ירושלים התקשטה, משלחות הגיעו מהעולם, מיכה שטרית, אהוד בנאי וברי סחרוב שרו לכבודו. מה אתם יודעים, אפילו משה קצב שלח דברי ברכה.

האהדה ללוינס קשורה קשר בל יינתק לצד היהודי שבהגותו, להיותו פרשן מעמיק של התלמוד והמקרא, שזיקק מהטקסטים הקדושים ומחוויית השואה שאותה עבר על בשרו, אתיקה קיצונית. לולא החזרה ההמונית לארון הספרים היהודי, שסיבותיה ראויות לדיון נפרד, ספק אם לוינס, פילוסוף שכתיבתו סתומה במיוחד, שנולד בליטא אבל חי ופעל כל חייו בצרפת, היה מעורר כאן כזו תהודה.  התביעה שמעלה לוינס בפני כל אחד לא ממש משתלבת באידיאולוגיית העם הנבחר, ואף חורגת מהדדיות גרידא, מאהבת לרעך כמוך, משמור לי ואשמור לך, אלא שמה את האחר במרכז ההתכוונות והאחריות. בקצרה, לוינס גורס כי אדם אמיתי שם את חיי שכנו לפני חייו שלו. לא בדיוק תמצית הישראליות.

והנה עכשיו מופיעה בעברית גם ביוגרפיה על לוינס. מחברה, שלמה מלכה, למד בסמינר אליאנס למורים בפריז, שלוינס היה מנהלו המיתולוגי, וכיום הוא מנהל את רדיו הקהילה היהודית בצרפת. חמש שנים תמימות עבד על הספר, המבוסס על היכרות ארוכת שנים עם לוינס ועל מפגשים עם עשרות אנשים שהיה להם חלק בחייו.

להמשיך לקרוא

הצחוק לאיד אצל חנוך לוין

 

קטע הפרוזה "מפח נפש" מהחולה הנצחי והאהובה (לוין 1986) נפתח בבחור צעיר היושב לעת ערב עם בחורה על הספסל בגן ל"מטרות יצרים וחשק". לרגע קט אחד, במין מבט מהצד, מצליח הבחור לראות בצדודיותה סוג מסוים של קסם, מעין ארשת מתוקה. אבל הרגע הזה עובר מהר, וכשהוא מנשק אותה, חש – מדווח לנו המספר – כאילו נישק מלפפון. בפסקה השנייה אנחנו מגלים כי על הזוג האומלל הזה משקיף מבעד לשיחים מציצן, שלשווא מנסה "להפשיר ולחמם את אברו" למראה הזוג הכושל (שם, 137). מרחק מטרים משם, מאחורי עץ, מסתתר לו הומו, המשקיף גם הוא במפח נפש באחוריו הרזים של המציצן. ובערוגת הפרחים שליד העץ עומד לו על ארבע, "בלי לנסות כלל להסתתר", חתול רחוב. החתול הרעב דווקא מתעניין בתנועת הנעל ארוכת החרטום של ההומו, שרק במאמץ ניכר מצליחה להזכיר לו לרגע דג.

בשרשרת זו של מציצנים ונצפים המתחילה בזוג העלוב ומסתיימת בחתול, מבקשת כל דמות להשיג פורקן אחר באמצעות הצפייה על הזולת. הבחור מסתכל על זוגתו, כדי לתפוס את הרגע המתאים שבו הכיעור נעלם מצדודיותה; המציץ וההומו מחפשים פורקן מיני; החתול – פורקן לרעב. אך לכולם הצפייה לפורקן מסתיימת במפח נפש.  "כן, כמה תקוות שאי אפשר להגשימן הם תולים בעיניים כלות, איש איש בזה שלפניו", אומר לנו לוין ואף מסיים בשאלה – "ולו היו כולם מסובבים את ראשיהם אחורה, לראות את מפח הנפש והצער שהם גורמים, איש איש לזה שמאחוריו, כלום היה להם בזאת משום נחמה?" (שם, 139). לוין אמנם משאיר את השאלה הזאת פתוחה, אבל כל קורא מובהק של לוין יודע לענות על השאלה בביטחון גמור: בוודאי שהיו מוצאים נחמה. הנחמה בראיית מפח הנפש של הזולת, הסיפוק שבשמחה לאיד. ואכן, קשה להפריז בדומיננטיות של השמחה לאיד במנעד הרגשות האופייני לדמויות הלויניות. שמחה לאיד היא רגש שעוצמתו ושכיחותו בטקסט הלויני דומים לאלו של הסבל, האובדן, ההשפלה והבושה. עם זאת, אסור לקרוא את השכיחות הזאת של הרגש הזה כטריוויאלית, כעוד ואריאנט רגשי מתקבל על הדעת, אולי אפילו מייגע, של עולם הנשלט בצורה מוחלטת כמעט על-ידי יחסי כוח של אדנות ועבדות, של שפלות והשפלה. שכן, השמחה לאיד אצל לוין איננה בבחינת עוד מרכיב בחוויה של השפלת הזולת, אלא רגש בעל מעמד ופונקציה רחבים בהרבה. ואחת הפונקציות העיקריות שלה, אני רוצה לטעון, היא לשמש כדרך המלך לבדיקת שני מושגים אחרים שמעניינים את לוין לא פחות מהשפלה, והם ה"צחוק" וה"קומי".

השמחה לאיד היא סוג של רגש שיש לו גילויים גופניים שונים. לפעמים היא מתבטאת בחיוך רחב או קטן; לפעמים הפנים נעשות דווקא חתומות, במתכוון, כדי לא להסגיר את הרגש המציף; אבל יש מקרים שבהם השמחה לאיד מלווה בצחוק, צחוק קנטרני, או צחוק גדול ומתגלגל, מה שמכונה "הצחוק לאיד". והנה, לא רק שהשמחה לאיד היא רגש מקובל ושכיח אצל גיבורי לוין, אלא היא כמעט תמיד מתממשת בצורה המוגזמת, ההיפרבולית שלה – בצורת הצחוק לאיד. יתרה מכך, בעוד הצחוק לאיד איננו תגובה לסיטואציה בעלת מאפיינים קומיים דווקא, אלא לצרתו של הזולת – בין אם זו מפלה פיננסית, תאונה או נפילה למשכב  – הצחוק לאיד של גיבורי לוין הוא תמיד בהכרח גם תגובה לקומי. ואין כוונתי רק לכך שהצחוק לאיד של דמויותיו נתפס בעיני הקוראים כמצחיק בעצמו – אלא, וכאן הנקודה החשובה, שמפלת הזולת, ושמחתן על מפלה זו, נתפסת גם בעיני הדמויות עצמן, בתוך העולם הבדיוני, כקומית; מוכרת על-ידה ככזאת. וכאשר קורה, ואין זה כלל נדיר, שדמות מסוימת אף מתכננת את מפלת הזולת, הרי היא תמיד תדאג לשוות לה צורה קומית. כאילו לא מספיק שהזולת יסבול, צריך גם שיהיה מצחיק. כך קורה שאצל לוין הצחוק, לפחות במבט ראשון, הוא במעמד של אפקט כפול – גם של השמחה לאיד וגם של הקומי.[1] מדוע אפוא נבחר דווקא רגש השמחה לאיד להיות זה הנפגש עם הקומי ויוצר חוויית צחוק מורכבת? מדוע מתעקש לוין למקם את הצחוק תמיד בעמדה של תגובה כפולה, מפוצלת – האחת לממד הרגש והאחרת לממד ההכרה והייצוג? או במלים אחרות, מדוע לוין משדך את השמחה לאיד עם הקומי, וגורם בכך לצחוק של גיבוריו (ואולי גם לצחוק של קוראיו) להיות צחוק כפול, צחוק לאיד אך גם צחוק לקומי?

להמשיך לקרוא

על "הרטיטי את לבי" מאת חנוך לוין

אפשר לקרוא לי מכור, אז אל תצפו לרשימה אובייקטיבית. יש לי את כל כתבי האיש, גם בסדרה המהודרת וגם בחתיכות קטנות מן העבר. בעיני, אף מחזאי לא מדגדג אותו. בטח לא העכשוויים שכולם התחנפות אחת גדולה, היענות היסטרית לאקטואליה או פוליטיקלי קורקט מכני חסר השראה, פס ייצור של פירוק מיתוסים שאיש לא נצרך להם עוד (מהמחתרות ועד רבין). גם למול ענקי הפרוזה עומד לוין איתן, מופת של דיוק וכושר המצאה; בנאי עולמות מוכשר מאין כמוהו; אדם שבהבל פה מקים דמות, סיטואציה, בדיחה. יוצר שגם בעוד שנים רבות אפשר יהיה לקרוא אותו בהנאה ומתוך עניין. משום כך, הוצאתו לאור של "הרטיטי את לבי" אכן הרטיטה את לבי. מחזה חדש ולא ידוע זה לא פורסם במהדורת "כל כתביו" בימי חייו של לוין מסיבות אישיות, ועתה, לאחר פטירת האיש שאותו לוין לא רצה לצער, הוסרה המגבלה והספרייה הקטנה שיחררה אותו לעולם. ואמנם, "הרטיטי" הוא מכונה קטנה של הבעה לוינית, מושלמת, נוצצת, הרמטית, מוכנה להפעלה כל רגע, רק הכנס את המפתח, שים גז והתכונן להתפוצץ מצחוק.

להמשיך לקרוא

על "הקוסם מארץ עוץ" מאת פרנק באום

יכול להיות שקראתי את "הקוסם מארץ עוץ" כשהייתי קטן, ואם כן, אינני בטוח איזו גרסה בדיוק. הרי יצאו לפחות שמונה תרגומים בעברית, שלא לדבר על עיבודים קצרצרים. עד לא מזמן קווי העלילה והגיבורים היו זכורים לי רק במעומעם: סופת ציקלון, ילדה בשם דורותי, שביל אבנים צהובות, קוסם, מכשפה… עם זאת, נתקלתי בו הרבה מאז הילדות, לא כספר אלא כסימן, דימוי, איקונה של תרבות פופולרית בת למעלה ממאה שנה. לא אכחד אם אומר שעם הזמן פיתחתי אליו אנטיפתיה מסוימת עד כדי זלזול.

הקריאה במהדורה המוערת של "הקוסם מארץ עוץ", שיצאה עכשיו בתרגומה של גילי בר-הילל סמו, עימתה אותי עם קלישאת הילדות שלי. בהכנעה אומר, שלפניכם חוטא שחזר בתשובה. "הקוסם מארץ עוץ" של ל' פרנק באום הוא סיפור ילדים נפלא בעל תנופה בלתי רגילה. יש בו התמימות והישירות של "פו הדב", יכולת ההמצאה והדמיון של "אליס בארץ הפלאות" וההרפתקנות של "פיטר פן". כמוצר אמריקאי קלאסי, הוא מעיין בלתי נדלה של אזכורים תרבותיים. ככלי פדגוגי הוא עושה עבודה טובה, תקנית מאוד: נוגע בפרברסיות שונות אך עוקף אותן באלגנטיות.

להמשיך לקרוא