על "הקוביוסטוס" מאת דוסטוייבסקי

http://e.walla.co.il/?w=//335228

על "במלכודת הקו הירוק" מאת יהודה שנהב

 

 

האינתיפאדה השלישית כבר יצאה לדרך. אל תאמינו לאנשי המחקר במודיעין שאומרים שאין לפלסטינים מספיק אנרגיה ותחמושת כדי לקיים מאבק מזוין. הם אמרו דברים דומים באינתיפאדות הקודמות וטעו. הציבור הישראלי ימשיך לאחוז פניו בפלצות ובתמהון לנוכח כפיות הטובה של הפלסטינים, שהרי יצאנו מעזה, נתנו להם אוטונומיה והיינו מוכנים למסור להם 97% מהשטח. היום יותר מתמיד נראה שישראל זקוקה לשינוי קונספציה, במקום להתרעם על כל קסאם. למעשה, העולם כולו כבר שינה את התפיסה שלו ביחס לסכסוך, אפילו ארצות הברית המגוננת. והישראלים בשלהם. אין פרטנר וכולם כידוע אנטישמים.

"במלכודת הקו הירוק" יוצא אפוא בעיתוי מצוין. זוהי מסה הכתובה בתנופה רבה, מתוך מעורבות רגשית עמוקה. היא מבקשת למצוא את שורש אי-ההסכמה, ואף להציע פתרונות עתידיים. גם מי שמבוצר היטב בעמדותיו, יכול ללמוד ממנה דבר או שניים. יהודה שנהב מבצע סינתזה של רעיונות שפותחו בשמאל הרדיקלי בשנים האחרונות ומספק דגשים חדשים ופרספקטיבות מקוריות משלו. בבסיס הספר נמצאת טענה פשוטה וקליטה: יש להפסיק לדבר על 67' ולהתחיל לדבר על 48'. החזרה אל הקו הירוק שאותה מציעות כל ממשלות ישראל בדיוני השלום, ושבה תומכים מצביעי קדימה, עבודה ומרצ, וחלק מהליכוד, חסרת כל תוכן וסיכוי ויש לזנוח אותה לאלתר. אנחנו מבזבזים זמן בדיונים ריקים. כל יום שעובר רק מסלים את המצב.

להמשיך לקרוא

עגל הזהב – לא מה שחשבתם

בשבועות נוהגים להזכיר את פרשת עגל הזהב. במסורת היהודית הוא נחשב לאחד החטאים הגדולים ביותר שחטא ישראל וסמל מובהק של רדיפת ממון ובצע. לא מזמן קראתי מחדש את הטקסט (שמות ל"ב). מזמן חשדתי שנעשה פה עוול לציבור גדול מאוד של אנשים אבל שום דבר לא הכין אותי למה שמצאתי שם. והכל מונח שחור על גבי לבן. יש רק לשנות פרספקטיבה, לא לאמץ באופן אוטומטי כמו ילד בגן המקבל את התורה, את הזווית של משה ושל האל המטורף שמנחה אותו (שהם בעצם אותה ישות). אם דוחים מכל וכל את הזווית של המסורת הפרשנית החנפה, הקנאית שעשתה בטקסט כבשלה.

הסיפור הרשמי הוא כזה. משה עלה להר לקבל מידי אלוהים את לוחות הברית ואמר לבני ישראל שהוא חוזר עוד ארבעים יום. אלא שבני ישראל לא התאפקו ומשמשה בושש לחזור, שכחו לגמרי את הברית שכרתו עם אלוהים רק חודש לפני כן,  ותבעו מאהרן לעשות להם עגל זהב, כמו שנהגו במצרים. אהרן ניסה להרוויח זמן אבל בסופו של דבר הורה להם לזרוק לערימה אחת גדולה את כל העדיים והתכשיטים. את הכבודה הזאת התיך ויצק ממנה פסל זהב. בני ישראל השתחוו לעגל הזהב, הקריבו לו קורבנות, ויאמרו "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם." אכלו ושתו ועשו מה שבלשון המקרא החסכנית מכונה "וציחקו".  בינתיים אלוהים מדווח למשה מה קורה למטה ואומר לו שבדעתו למחות את כולם מעל פני האדמה, לא פחות ולא יותר. לאחר דין ודברים נרגש, מצליח משה לסחוט איזושהי חנינה. כשהוא מגיע למטה ורואה את ההפנינג, הוא משבר את הלוחות בזעם. מתיך את הפסל, מפורר אותו לאבקה ומפזר אותה במי השתייה. זהו מבחן. מי שמרגיש רע, מוצא להורג. התליינים הם בני השבט שלו, לוי, הנענים לקריאה "מי לה' אליי." פקודת המבצע היתה: "שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ, עַל-יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר, בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ."

אני לא יודע מה אתכם, אבל בעיני מדובר במורשת מחרידה שראוי היה להצניעה ובוודאי שלא ללמדה כמופת בבתי-הספר. הרי מה היה פה בסך הכל? ציבור ענק של אנשים שעזב את ארצו מתוך תקווה לחיים טובים יותר במקום אחר, ושמנהיגו הנערץ עלה להר ומאז לא שמעו ממנו מלה. ציבור זה מבקש מממלא המקום שלו, אחיו, לספק לו נחמה ועידוד. ברור שהם היו כפויי תודה. מאוד כפויי תודה, אפילו. אבל האם אי אפשר להבין מהיכן היא צמחה?  האין זה אנושי לפקפק בכוחו של האל שהוציא אותם ממצרים? אולי אל אחר גבר עליו? ואולי אלוהים כעס על משה והרגו, ולא טרח להודיע להם? על כל הספקות המענים האלו לא היתה לאיש תשובה.

להמשיך לקרוא

על "פריקונומיקס" מאת לויט ודבנר

סטיוון לויט נחשב עילוי באקדמיה, כלכלן שחושב מחוץ לקופסה, או ליתר דיוק חושב בתוך קופסאות אחרות. בקיץ 2003 שלח "ניו יורק טיימס" את סטיבן דבנר לראיין אותו והתוצאה היא רב-המכר "פריקונומיקס" [כתר], שמדגים את האופן בו רותם לויט את הכלכלה לניפוץ דעות קדומות, קלישאות מדעיות ולהרחבת הידע האנושי. החוכמה של לויט, גורס דבנר, היא לשאול שאלות שאף אחד אחר לא שואל, כמו למה סוחרי קראק גרים עם ההורים, או מה יותר מסוכן – אקדחים מול בריכות שחייה, ולהשתמש במאגרי נתונים שאיש לא חשב שהם מועילים למשהו, כמו מספר הבייגלים שמפלחים בשנה עובדי משרדים.

לספר עצמו אין שום תמה מאחדת, או מבנה כלשהו. אין זה תמיד בהכרח חסרון. אפשר לומר שלפנינו אוסף של אנקדוטות כלכליות מוגש בצורה מבדרת ובתרגום מצויין. המחברים עצמם מודים בכך. די להם שמצאו שם מושך ומוצלח – פריקונומיקס – כדי לייצר אשליה של מבנה ומסגרת. תחבולה רטורית נוספת היא לגדוש את הספר בשבחים ללויט שנלקחו מכתבות של שותפו לספר. "לויט הוא פרפר אינטלקטואלי שאיש לא הצליח לצוד"; "הוא מוכר כאמן הפתרונות הפשוטים והמבריקים". "לוויט נחשב לאליל, לאחד האנשים היצירתיים ביותר בתחום הכלכלה"; "בלש אינטלקטואלי המנסה לרדת לעומקם של דברים", וכיו"ב. סביב לויט נבנית בקפדנות הילת הגאון אשר בתחילה כבשה אף אותי בקסמיו.

להמשיך לקרוא