הבלוג של אייל דותן

יכול להיות שקראתי את "הקוסם מארץ עוץ" כשהייתי קטן, ואם כן, אינני בטוח איזו גרסה בדיוק. הרי יצאו לפחות שמונה תרגומים בעברית, שלא לדבר על עיבודים קצרצרים. עד לא מזמן קווי העלילה והגיבורים היו זכורים לי רק במעומעם: סופת ציקלון, ילדה בשם דורותי, שביל אבנים צהובות, קוסם, מכשפה… עם זאת, נתקלתי בו הרבה מאז הילדות, לא כספר אלא כסימן, דימוי, איקונה של תרבות פופולרית בת למעלה ממאה שנה. לא אכחד אם אומר שעם הזמן פיתחתי אליו אנטיפתיה מסוימת עד כדי זלזול.

הקריאה במהדורה המוערת של "הקוסם מארץ עוץ", שיצאה עכשיו בתרגומה של גילי בר-הילל סמו, עימתה אותי עם קלישאת הילדות שלי. בהכנעה אומר, שלפניכם חוטא שחזר בתשובה. "הקוסם מארץ עוץ" של ל' פרנק באום הוא סיפור ילדים נפלא בעל תנופה בלתי רגילה. יש בו התמימות והישירות של "פו הדב", יכולת ההמצאה והדמיון של "אליס בארץ הפלאות" וההרפתקנות של "פיטר פן". כמוצר אמריקאי קלאסי, הוא מעיין בלתי נדלה של אזכורים תרבותיים. ככלי פדגוגי הוא עושה עבודה טובה, תקנית מאוד: נוגע בפרברסיות שונות אך עוקף אותן באלגנטיות.

כמובן, הדמות המעניינת ביותר בספר לקורא מבוגר איננה דורותי הילדה בעלת התושייה, שכל מבוקשה הוא לחזור הביתה לחווה העלובה של דודיה בקנזס השוממת. קשה להתלהב יתר על המידה גם מהאריה הפחדן עם תסביך הסירוס המעיק שלו, מאיש הפח הכפייתי ש"מכשפה" גורמת לו לחתוך את עצמו כל הזמן בגרזן ומהדחליל עמוס הסיבים התזונתיים. נשארנו אפוא רק עם דמות אחת שעושה לי ולרבים אחרים את הספר.

זהו, כמובן, הקוסם. אדם של סתירות וניגודים, ארצי ונשגב בעת ובעונה אחת. מי שנתיניו האמינו שהוא מסוגל לשנות צורה כרצונו. כל יושבי הארץ והמכשפות פחדו ממנו; איש מעולם לא זכה לראות את פניו, עד שהגיעה הרביעייה, וחשפה כי מדובר למעשה במתחזה. הקוסם הגדול מעוץ, כך מגלים דורותי וחבריה, הוא "איש קטן וזקן, בעל ראש קירח ופנים מקומטות", שהגיע מאומהה, קנזס, בכדור פורח. התושבים שראוהו לראשונה חשבו שהוא אל והכתירו אותו למלכם. הרבה להפסיד לא היה לבלונאי מאומהה- בבית חיכו לו רק רעב והשפלה וחיים בינוניים – אז הוא החליט להישאר. הוא טיפח את הדימוי מעורר היראה שלו בקפידה רבה, תוך שהוא מקפיד להסתתר מן העין (כמו האלוהים היהודי), ופקד על אנשי עוץ לבנות את עיר האזמרגד, שיהלומים מפוזרים ברחובותיה וחנויות מפוארות מעטרות את בתיה והכל בה צבוע ירוק – ירוק של דולר, יאמרו הפרשנים.

"הקוסם מארץ עוץ" איננו ספר פילוסופי, אך הוא בהחלט ספר פוליטי. כמו הנס כריסטיאן אנדרסן והמלך הערום שלו, גם באום מלמד אותנו כי השליט ובעל ההון, האיש במרכז המפה, יכול להיות בגדר מתחזה גמור. אבל באום מתקדם צעד אחד מעבר לאנדרסן, ומראה שהידיעה על אודות עירומו של הקוסם אינה בהכרח משנה משהו או פוגמת בכוחו. למרות שהדחליל, האריה ואיש הפח עמדו פנים מול פנים עם האיש הקטן והקירח, הם עדיין מבקשים ממנו שייתן להם את הקסם שהבטיח: מוח, לב ואומץ. מקרה מובהק של התכחשות בפעולה, של פיצול בין ידיעה לאמונה. פלא שהקוסם אומר לעצמו: "איך אפשר שלא להיות נוכל כשכל האנשים האלה מאלצים אותי לעשות דברים שכולם יודעים שאי אפשר לעשותם?"

הוצאת אריה ניר ראויה לכל השבחים על גרסה חדשה זו של "הקוסם", עם איוריו המקוריים והיפהפיים של ו"ו דנסלו והערותיו של מייקל פטריק הרן. לא האמנתי שאי פעם אכתוב את הצירוף הקלישאי הזה, אבל הספר הוא באמת "חגיגה לעיניים". שמחתי לצרף אותו ל"הרפתקאותיו של האקלברי פין" שאותו חרשתי עם בני לא מעט, ו"שלושה בסירה אחת" המחכה להיקרא, שיצאו אף הם באותה מתכונת מוערת ומהודרת. אלו ספרים המיועדים לנוער המשכיל, לאבות לילדים קטנים יותר ולכל מי שרוצה לצקת בנוסטלגיה שלו קצת עומק.

התרגום של גילי בר-הילל סמו קולח ויצירתי. אני מניח שהעובדה שהיא המומחית מספר אחת לענייני ארץ עוץ ובעלת אוסף של 300 פריטים בנושא עזרה לה הן במלאכת התרגום עצמה והן בהוספת הערות מחכימות על הגרסאות הקודמות של הספר בעברית. תמיד חשבתי שארץ עוץ (אוֹז) של דורותי היא ארץ עוץ האגדתית מספר איוב. אבל בר הילל משכילה אותי כי בתרגומי התנ"ך לאנגלית ארצו של איוב נקראת בכלל Uz ולא Oz , וכי האגדה מספרת שאת השם אוז שאב באום מתווית על ארון התיקיות בחדרו שהכיל מסמכים מ-O ועד Z.  להברקה של השם העברי, כך גילתה בחקירותיה, לא אחראית כפי שחושבים ימימה טשרנוביץ, אלא ירושלים סגל, חלוץ הקולנוע הישראלי, שתרגם את כתוביות הסרט "הקוסם מאוז" כשהגיע לארץ ב-1940.

כשם שאהבתי את התערבויות התרגום של בר-הילל חיבבתי גם את הערותיו של מייקל פטריק הרן. הן מיועדות לקהל הרחב, לעתים הרחב מדי, מוצפות בטריוויה מענגת ומספרות אפילו על מה שקורה בשאר ספרי הסדרה. "הקוסם מארץ עוץ" הוא ספר פשוט יחסית, שאיננו זקוק להתפלפלויות פרשניות. וגם אם היתה חסרה לי מצידו של הרן איזו תובנה שחודרת עמוק אל קרבי הטקסט, ולעתים עייפה אותי ההתמקדות בפרנק באום ובחשבון הבנק שלו, עדיין אחרית הדבר וההערות סיפקו לי מעטפת ידע גדושה.

ללא ספק הספר ראוי ל"שני אגודלים למעלה".

[פורסם ב"מעריב", מוסף שבת, 7 באפריל 2006, עמ' 26]

Filed under: ביקורות ספרים | Tagged: הקוסם מארץ עוץ, ספרות ילדים |