פרנץ קפקא התריס כנגד עלילות לינאריות שיש להן סוף מוגדר. מהו טיבה של הדחייה האינסופית הזאת של רגע הסיום, הניכרת היטב ב"המשפט"? לצמד החוקרים ז'יל דלז ופליקס גואטרי יש תשובה מפתיעה, הנוגעת בדמיון בין טחנות הצדק לטחנות הספרוּת
פרנץ קפקא משתייך לאלה שלא יודעים – או שלא מסוגלים – לסיים סיפור. קפקא דווקא התאמץ ליצור סיומים "חזקים", אבל תשוקה זו, האופיינית לכל כתיבה של נרטיב, נתקלה בתשוקה אחרת, חזקה ממנה בהרבה אצל קפקא, וגם אצל סופרים והוגים מודרניסטים ופוסטמודרניסטים אחרים, וזוהי התשוקה להאריך את הקונפליקט הנרטיבי, למתוח אותו, לדחות את פתרונו כמה שרק אפשר. בכתיבתו הפרגמנטרית והאקלקטית (מכתבים, רשימות, משלים, מכתמים, סיפורים, רומנים), הפגין קפקא התרסה מובהקת כלפי שתי נקודות הציון הנרטיביות הבולטות: ההתחלה, הסיבה, המקור; ומנגד הסוף, התכלית, הפתרון.
החיים אינם מתנהגים כמו נרטיב פשוט, אינם נמתחים על קו מדומיין שיש לו התחלה, אמצע וסוף ברורים ומזוהים. נכון אמנם שהלידה היא התחלת החיים של כולנו, והמוות, כנראה, מסיים אותם, ובתווך מצויה כל הדרמה המפרכת של ההישרדות, אבל אין זו בפירוש – בוודאי לא בשביל הספרות, אך גם לא בשביל הפרט – התבנית היחידה שיש. האם באמת אפשר לחבר את כל הפרגמנטים של ההוויה ולשזור אותם על נרטיב כזה או אחר, רציף, סגור? האם אפשר לדבר על המקור (של אדם, של חברה, של טקסט), או על המטרה, הסוף שאליו הם מתכוונים, כאילו היו נקודות ממשיות, או שמא מדובר בבדיון (קוגניטיבי, פוליטי), שעוזר למשטר את "האמצע" הדינמי, הרב-ממדי, הרב-קולי של הטקסט ושל החיים?
יש מעט מאוד יצירות שבהן ניטש קרב חזק כל כך בין התשוקה של הנרטיב לסגירה, לפתרון, לתשובה, ליישוב הסתירות והקונפליקטים, או אפילו רק לרגיעה זמנית, לבין התשוקה להישאר במצב של שאלה, של חקירה, של חיפוש – כמו "המשפט" של קפקא. הוויכוח בין הפרשנים בשאלה מהו הסדר הנכון של פרקי הרומן הוא העדות החיה לכך. מקס ברוד אומר בהקדמה לספר כי "קפקא ראה את 'המשפט' כבלתי נשלם… משפט זה, אמר לי קפקא בעל-פה, לא היה צריך להתקדם מעבר לערכאה העליונה. נמצא שבמובן מסוים אין רומן זה עשוי להיגמר כל עיקר, כלומר אפשר להמשיכו עד בלי סוף" (כל הציטוטים הם ממהדורת "המשפט" בתרגומו של ישורון קשת, הוצאת שוקן 1977) . מצד אחד ישנו הסוף הדרמטי, שבו האזרח ק. מוצא להורג, אבל שנכתב כנראה מיד אחרי פרק הפתיחה ויכול היה למעשה להיות במעמד של חלום; ומצד אחר יש כל האמצע, הנשלט על ידי זמן נרטיבי סטאטי, שאינו מתקדם ושאינו משנה את הסיטואציה.
על הקשר ההדוק בין העלילה של "המשפט" – העוסקת בהתחקות סיזיפית אחר הצדק, אחר מענה לשאלה "מה רוצות הרשויות מהאזרח ק.?" – לבין הזמן הנרטיבי הסטאטי של היצירה ובעיית הסגירה שלה, אנחנו למדים מהקטע המפורסם והמצמרר שבו הולך ק. לצייר הדיוקנאות של בית המשפט, טיטוֹרֶלי, שדודו הבטיח לו כי הוא בעל מהלכים במסדרונות הצדק. בסצינה מופתית זו, שמקפלת בתוכה את המפתחות לקריאה שלה עצמה, הצייר טיטורלי מוציא לק. את הנשמה בהסבר מפותל על התנהגותו של החוק. טיטורלי מבחין בין שלוש אפשרויות העומדות לפני ק במלחמתו על הצדק. א. זיכוי מוחלט; ב. זיכוי למראית עין; ג. סחבת בלתי מוגבלת. לכל אפשרות יש היתרונות והחסרונות שלה, שאותם מונה טיטורלי באריכות ביורוקרטית, ובמובן מסוים, שלוש האפשרויות גם יחד מופרכות מיסודן.
על הפתרון הראשון, של הזיכוי המוחלט, אומר טיטורלי כי הוא בלתי אפשרי. "אין לי", הוא אומר לק., "אפילו קורטוב של השפעה על סוג פתרון כזה", מה עוד שהוא מעולם לא ראה בכל שנותיו המרובות כצייר בית משפט נאשם שזוכה באופן מוחלט. אין זו אלא אגדה שתכליתה לשמר את רוח החוק. נעבור לאפשרות השנייה: "הזיכוי למראית עין דורש מאמץ מרוכז וארעי", אומר טיטורלי, ויש בכוחו לצייד אותו בהמלצה לשופטים, אבל ספק אם זה יעלה יפה, שכן ק. יצטרך לאסוף עוד ועוד המלצות, וגם אם יזוכה באופן זמני בערכאות הנמוכות, תמיד יכול שופט עליון לדון מחדש בעניינו ולהוציא פקודת מאסר, והמאבק יתחיל מחדש.
טיטורלי ממליץ לק. על האפשרות השלישית, זו של הסחבת הבלתי מוגבלת. במקרה הזה, ההליכים השיפוטיים נשארים פעילים למשך כל חייו של הנאשם, אבל רק בערכאות הנמוכות. כתוצאה מכך, ק. ייחקר מדי פעם, יצטרך להשתדל פה ושם אצל הפקידים והשופטים, אבל יוכל להיות בטוח כמעט לחלוטין כי המשפט לא יעלה לערכאות גבוהות יותר, וכי פסק הדין המחייב לא יינתן. ק. מסרב להכריע בין האפשרויות, וטיטורלי, הנוכח בכך, אומר לו: "טוב עושה מר, ולא עוד אלא שהייתי יועץ לו למר להימנע מהכרעה לאלתר. היתרונות והחסרונות דקים הם כחוט השערה, צריך לאמוד הכל במדויק. אמנם אסור גם לאבד זמן רב יותר מדי".
ההתלבטות של ק. באשר לפרוצדורת המשפט משותפת גם לקפקא, המחבר. האין קפקא עצמו חוכך מה לעשות עם נרטיב הרדיפה שהמציא: האם לסיים אותו בצורה פסקנית וחותכת או לבחור בסוף פתוח, באשליה של סגירות שאינה אלא הזמנה להמשכו של הסיפור, ואולי לוותר לחלוטין על הסוף, על הזיכוי בכלל, על אפשרות הסגירה של ההתרחשות, לטובת השהיה בלתי פוסקת של פורקן הסתירות והמתחים שמייצרת הדינמיקה של הטקסט, במחיר הכבד של רומן בלתי גמור?
נראה כי הדינמיקה הסיפורית של קפקא, בייחוד ברומן "המשפט", מתפרשֹת בין כל האפשרויות שמציע טיטורלי. הכותב עומד ביחס לנרטיב כמו האזרח ביחס לחוק, ומהסס בין שלוש האפשרויות הגרועות העומדות לפניו. ליבת הרומן, הנדידה הבלתי-פוסקת מלשכה ללשכה, מפונקציונר לפונקציונר, מערכאה לערכאה, מעידה כי הוא בחר באפשרות השלישית, של הדחייה הבלתי-מוגבלת. אלא שהסוף הבעייתי והאמביוולנטי של הוצאתו להורג של ק. מתמקם אי-שם בין האפשרות הראשונה והמוחלטת לשנייה-המעגלית, גם אם כמו בתמונת מראה: במקום זיכוי מוחלט קיבלנו הרשעה והוצאה להורג, פתרון המתיישב עם הצרכים הז'אנריים והעלילתיים, אך אינו תואם לא את ההשקפה של קפקא על אודות מהלך הצדק, ולא את ההשקפה של קפקא על אודות מהלכם של החיים. ובמקום זיכוי למראית עין קיבלנו הרשעה למראית עין, שכן אשמתו של ק. איננה ברורה, לא לנו ולא לגיבור, ומשאירה מאחוריה שארית נרטיבית משמעותית וערימה של סתירות שאינה יכולה להסתיר.
*
מה עומד אפוא מאחורי המחווה הקפקאית של הדחייה האינסופית, של עמידה לפני שער החוק, של פסק הדין שלעולם אינו מזכה באמת, של אשמה שאינה מתבררת אף פעם, של היסוס, של אינסומניה, אותה ערות ספוגת שינה והזיות, של העדר סוף אך גם של סוף בעייתי? לז'יל דלז ופליקס גואטרי היו כמה תשובות מפתיעות לשאלה בספרם "קפקא – לקראת ספרות מינורית". אחת התשובות המעניינות היתה: שום דבר. שום דבר אינו עומד מאחורי הקלקולים של המערכת, מאחורי הסחבת האינסופית, מאחורי חוסר יכולתו של הנרטיב להגיע לכדי השלמה. מה שקפקא ניסה לעשות ב"המשפט" (אך גם ב"הטירה" וב"אמריקה") הוא לא יותר מאשר למפות, להתנסות, לבדוק את מפעלי החוק והצדק והביורוקרטיה והאדיפליזציה והספרות דרך תיאור קורותיו של ק. "צריך להתייחס ל'המשפט' כמו לחקירה מדעית או לדו"ח על אופן התפקוד של מכונה, שייתכן מאוד כי החוק משחק בה תפקיד של מעטה חיצוני בלבד" (עמ' 84).
ק. עבר עינוי דין ולבסוף הוצא להורג על ידי מה שדלז וגואטרי מכנים "מכונת צדק", לא משום שעבר על חוק כלשהו, אלא משום שזו הפרוצדורה של המערכת. החוק הוא בסך הכל האליבי של מכונת הצדק. היא משתמשת בו כבמעין מילת קסם שאמורה לספק למערכת את הרציונל שלה. היא מייצרת את החוק כטרנסצנדנטי, כמשהו שהוא מעבר, קדוש, מחוץ להשגת בני האדם, אידיאל שנמצא במרומים כדי שבשמו יפעלו כל המכונאים של הצדק. "מכונת הצדק אינה קרויה מכונה מבחינה מטאפורית: היא זו שקובעת מהו המובן העיקרי, ולא רק באמצעות החלקים שלה, המשרדים שלה, הספרים שלה, הסמלים שלה, הטופוגרפיה שלה, אלא גם באמצעות צוות העובדים שלה (שופטים, עורכי דין ופקידי ההוצאה לפועל), באמצעות הנשים שלה – הקרובות לספרי הפורנו של החוק – באמצעות הנאשמים שלה שמספקים לה חומר לא מוגדר… זה כך מפני שהמכונה היא תשוקה, אבל לא מפני שהתשוקה הנה תשוקה של המכונה, אלא מפני שהתשוקה אינה חדלה מליצור מכונה בתוך המכונה ולכונן מנגנון חדש לצדו של המנגנון הקודם, ללא לאות, גם אם נוצר הרושם שהמנגנונים מתנגדים זה לזה או מתפקדים באופן לא מתואם" (עמ' 142).
מכונת הצדק הקפקאית פועלת מכוחה של תשוקה טהורה. לא סובייקטים מנהלים אותה, ואין לה תודעה משלה ולא תכלית. היא מערכת שלמה של מכונות קטנות יותר שטוחנות סובייקטים, מייצרות עוולות, עינויי דין ופולקלור שלם מתוך ההיגיון הפנימי שלהן, על פי כללי ההפעלה הנהוגים בהן (תשאלו את מוסטפה דיראני). מכונות המשפט בהחלט לא משתוקקות אל החוק או אל הצדק. מטרתן היא להזיז עניינים, לבצר את מעמדן, להתפשט, להשתכלל, להתחבר עם מכונות אחרות (האקטיוויזם השיפוטי של ברק), לעכל כמה שיותר סובייקטים אל קרבן. להאמין אפוא שהחוק מנחה את מכונת הצדק זה כמו להאמין שאנחנו מתים בשל חטאינו על פי החלטה של כוח עליון, ולהתעלם מהעובדה שבני אדם מורכבים ממיליוני מכונות קטנות שנקראות "תאים" שעם השנים מתקלקלות ומזדקנות.
ולא הייתי מדבר כאן על מכונות לולא נכונותם של דלז וגואטרי להתייחס גם לטקסט הספרותי כאל מכונה. "אנחנו מאמינים", הם כותבים, "רק במכונה או במכונות של קפקא, שאינן לא סטרוקטורה ולא פנטזמה. אנחנו מאמינים רק בחוויה של קפקא, בלי אינטרפרטציה ובלי משמעותיות – רק פרוטוקולים של ניסיון… סופר איננו אדם-סופר כי אם אדם פוליטי, אדם מכונה, אדם אקספרימנטלי" (עמ' 33-34). קל להבין מהי מכונת צדק, אך מה עושים עם מכונה ספרותית? כיצד מפעילים אותה? מהי התשוקה שמנחה אותה? לא אוכל לענות כאן על השאלות, אך ברור לגמרי, כבר מדברי השניים, כי מכונה ספרותית אינה מייצרת משמעויות ולכן אין סיבה לפרש אותה, לפרק את סמליה, לתהות אחר כוונותיה. טענה זו יכולה להיראות במבט ראשון מוזרה, אולי אף שערורייתית, עד שנזכרים שגם "סיינפלד" היתה, כדברי יוצריה, "סדרה על כלום".
[התפרסם במדור הספרות של "מעריב" נובמבר 2005]
Filed under: ביקורות ספרים | Tagged: גואטרי, דלז, מכונות-תשוקה, ספרות מינורית, קפקא |
הבלוג של אייל דותן 
להשאיר תגובה