הבלוג של אייל דותן

"השימוש בתענוגות", החלק השני בטרילוגיית "המיניות" של פוקו, הוא ספר שימושי מאוד ומענג מאוד. זהו מחקר היסטורי, שמתחקה אחר בעיה אחת, בוערת ומציקה, ביוון הקלאסית של המאה הרביעית לפני הספירה. על הבעיה הזאת, עצם קיומה וממדיה, למד פוקו מכתבי האינטלקטואלים הבולטים של התקופה – אפלטון, אריסטו, פיתגורס, היפוקרטס ואחרים. היא העסיקה אותם, הרבה יותר מכפי שהיו מוכנים להודות. והפתרונות שמצאו לה רודפים אותנו עד עצם היום הזה, סטרייטים והומואים כאחד.

לבעיה הזאת קוראים סקס.

ביחוד מהסוג המלוכלך, הייצרי, הבלתי מרוסן.

ובאמת, מי ששומע לאזהרות המומחים בדבר סכנותיה של אהבת בשרים, רוצה להיכנס מיד לארון. ארון של ממש. ולסגור את הדלת. ולכסות עצמו במעילים.

הנה למשל היפוקרטס, לא פחות מאשר אבי הרפואה המערבית, מזהיר נשואים טריים וכל הומו או סטרייט פעיל מ"שחפת שדרתית", תוצאה של מין אינטנסיבי. אני מודה שהסימנים גרמו לי להשתנק מאימה: "תחושת נמלול היורדת לכל אורך עמוד השדרה. הזרע נשפך מעצמו במהלך השינה, דרך השתן והצואה. החולה הופך לעקר. סובל מקשיי נשימה ובכאבי ראש יש סכנת מוות". יוון, מסתבר, היא מקור התפיסה האוסרת על אוננות. באלו השולחים ידם במעל מתרה הרופא: אתם תהפכו לנרפים, חסרי כוח, קהי חושים, טיפשים, מדוכדכים, שחוחים, בעלי גוון עור חיוור, חסרי תאבון, או במלה אחת, מקרה אבוד. אמאל'ה.

אין זו אפוא הנצרות שהחלה לקשר את המין עם רוע, חטא, ומוות; וגם חז"ל עם "איזשהו גיבור הכובש את יצרו" לא המציאו כלום. אלו הם היפוקרטס וחבריו שגרסו לראשונה שסקס תאוותני פירושו צרות. אחת היא להם, אם אובייקט התשוקה שלך הוא אשה או גבר, עבד או ילד. היוונים הגדירו אנשים בהתאם לאופן שבו הם מושלים בתאוות שלהם, ולא ביחס לתאוות עצמן. מה שחשוב הוא לא עם מי אתה עושה, אלא איך אתה עושה וכמה אתה עושה.

ניפוץ התפיסה שהיוונים הפאגאנים היו פעילים מינית הוא רק אחד מהחידושים בספר העשיר הזה. המסקנה המרכזית של פוקו מערערת עוד יותר. הבעיה שיצרה יוון, אומר פוקו, היא עצם הפיכת המיניות לבעיה. היפוקרטס וחבר מרעיו ניסחו בפעם הראשונה בהיסטוריה המערבית את הרעיון הנואל שפעילות מינית מסוכנת לאדם ושמחירה גבוה. חבורת גבוהי המצח הזאת היא שעיצבה את הפעילות המינית כתחום מוסרי, שחלות עליו הגבלות שונות ומשונות; הם שרטטו לה גבולות, מיינו אותה לפי אסור ומותר, נאה ולא-נאה, נכון ולא-נכון. הם הגדירו את האינטנסיביות הנאותה של הפעילות המינית, מתי היא צריכה להתרחש, באיזה קצב, ואיזה תפקיד לגלם במהלכה – אקטיבי או פאסיבי. פיתגורס גרס שלזיין יש רק בחורף; אפלטון אסר על אתלטים להיכנס למיטה עם איש; אריסטו העדיף בנות 16 כמועמדות אידיאליות לנישואין.

מה היו הסיבות שהניעו את האתונאים למשטר את המיניות? אילו צורות בדיוק לבשו האיסורים וההגבלות? האם לשליטה העצמית על היצר היתה השפעה גם על תחומים אחרים? מי שמתעניין בשאלות האלו, חייב לעצמו לקרוא לפחות את הכרך הזה ב"תולדות המיניות" המונומנטלי, שמאז פרסומו ב-1984, נעשה אחד הספרים המכוננים של התרבות הקווירית ושל לימודי המיניות בכלל. אפשר לקרוא את "השימוש בתענוגות" ללא ידע מוקדם ואפילו לספוג את רובו. התרגום של הילה קרס והעריכה המדעית של דינה חרובי מקלים על ההבנה. ככלל, הספר נעדר ז'רגון. מותח כמו "תולדות השגעון בעידן התבונה" ופחות טכני מ"הרצון לדעת", הכרך הראשון של "תולדות המיניות", שיצא לאור במסגרת סדרת "הצרפתים" של הקיבוץ המאוחד.

השפעתו של פוקו ניכרת בעבודות תזה רבות שנכתבות בחוגים להיסטוריה ולסוציולוגיה, לתקשורת ולמגדר. בהחלט ייתכן שיחד עם ז'יל דלז, יהווה מישל פוקו את מצע החשיבה הביקורתי של המאה העשרים ואחת. הוצאת רסלינג מתכוונת להוציא גם את הכרך השלישי והאחרון (הדאגה לעצמי") שעוסק במיניות באימפריה הרומית. שני ספרים אחרים של פוקו – "לפקח ולהעניש" העוסק בבתי הסוהר ו"הולדת הקליניקה" שעניינו בתי החולים – כבר בצנרת. מרגש אותי לחשוב שלא ירחק היום, בו כל כתבי פוקו יצאו לאור בעברית. טוב לדעת שגם בישראל, אחרי שנים רבות של בידוד אינטלקטואלי, כתביהם של טובי המוחות בעולם נעשים נגישים יותר ויותר.

[פורסם ביוני 2008 ב"ידיעות"]

Filed under: ביקורות ספרים | Tagged: אפלטון, יחסי-מין, מיניות, סובייקט, פוקו |