הבלוג של אייל דותן

שדים לא מתים, רק מתחלפים. כך טוענים נחי אלון וחיים עומר ב"שטן שבינינו" (הוצאת ספרים). העידן המודרני לא נפטר מהשטן, מהשדים ומבעלי בריתם. אלה בסך הכל שינו צורה: מיישות על-טבעית הם התגלגלו ליישות פסיכולוגית ופוליטית. בני אדם עדיין מאמינים כי הסבל בעולם נגרם בשל ישויות רעות והרסניות שהשתכנו בנפשם ופועלות בחשאי נגדם. האויב שבפנים איננו יותר שליח השטן אלא טראומה מודחקת שנותקה מן התודעה, דמותו של הורה מתעלל שהופנמה, שטיפת מוח בכת שטן, תכנות כפוי על-ידי חייזרים, פצלי אישויות, סוגסטיות תת-סיפיות.

התפיסה הפסיכו-דמונית, כפי שאלון ועומר מכנים אותה, מטופחת על-ידי גדודים של אנשי מקצוע טיפוליים, שמאמינים ומפיצים את האמונה בדמון הנפשי הלאה. את פריג'ידית כי נגעו בך בילדותך; אתה קמצן כי ראית איך הגובים של הוצאה לפועל מתעמרים באבא שלך. האינטרס של אנשי המקצוע ברור: במקום שבו יש שדים ישנה דרישה גם למגרשי שדים, מומחים שיגידו מה בדיוק השתלט ואיך אפשר לסלק אותו. אחרי הכל, את הישות הדמונית רק הם יכולים לראות, להבין ולעקור; ובניגוד לטקסי השדים בעבר, עניין של לילה מאומץ אחד או שניים, דמון פסיכולוגי לוקח שנים לסלק. הרדיקליות האמיתית של אלון ועומר טמונה בכך שלטענתם הצגת ההורה כמתעלל, או הילדות כמוכתמת לעד בשל אירוע מסוים, זה הסילוף האמיתי.

גם התרבות הפופולרית, שבה כמעט לא עוסקים המחברים, וחבל, מרימה תרומה אדירה לתפיסה הפסיכו-דמונית, אולי הרבה יותר מאשר זו של הממסד הפסיכולוגי והפסיכיאטרי. אלפי סרטים בעלי רובד פסיכולוגי נוצקים על פי התבנית הזאת. כולנו יודעים כיצד מספיק רק פלאש-בק אחד לילדות, לאיזה רגע טראומתי קצוץ, כדי להעניק לגיבור את הנפח הפסיכולוגי הדרוש לו כדי שייחשב מציאותי. הוליווד אימצה לא פעם את הגישה הפסיכו-דמונית, המאמינה כי אפשר לחזור בזמן, לשחזר במילים את ההתרחשות הכואבת ולהשיג קתרסיס או לפחות הבנה חלקית של האינדיבידואל. פרדוקסלית ניתן לומר כי התוצרים ההוליוודים היחידים שלא מעמידים פנים הם סרטים כגון "מגרש השדים" או סרטי אימה אחרים, שכן אלו היחידים שלא מתנהגים בדמוניות, אצלם השד הוא דבר אמיתי, לא מטאפורה חמקנית ומתעתעת.

האמונה בשטן זכתה לפופולריות רבה כי היא ההסבר הטוב ביותר בעולם דתי למציאותו של הסבל. תרבויות מזרחיות מצאו שיטה אחרת. אין אצלן שטן. הסבל הוא פשוט חלק אינטגרלי מהחיים. לא פעם הוא איננו באשמתו של איש. החיים הם אוסף של בעיות שרק חלק מהן מוצא את פתרונו, כך שלעתים טוב יותר להסתפק בהקלה חלקית. את הגישה הזאת מכנים אלון ועומר "טרגית" והיא גם עומדת במרכז דרך הטיפול שהם מציעים. אמור מעתה: לא קלקול בראשיתי, פנימי, שנכפה מבחוץ אלא צרור של בעיות מקומיות, כשלים קוגניטיביים, אינטרסים צולבים, תאוות, כעסים, תוצריהם של נסיבות ודינמיקות עכשוויות. במקום לדוש בעבר, שלוש פעמים בשבוע, יש לפעול ברמת הסימפטום בלבד, לצמצם נזקים ואף פעם לא להבטיח ריפוי מלא.

מעלותיו של הספר רבות. אציין רק מעטות מהן. ההסברים בהירים, כמעט שקופים. הרעיונות עצמם מורכבים, אך הם מובאים בשפה נעדרת ז'רגון. קהל היעד שלו רחב ביותר. "השטן שבינינו" מספק דחיפה למי שנמצא כרגע בטיפול ארוך, יקר ושלא מתקדם לשום מקום לבחון מחדש את כדאיות המפגשים; הוא יעזור למטפלים שרוצים לבחון שיטה אחרת, לא אורתודוקסית, לפתרון מהיר יותר של בעיות. הספר מציע ביקורת מקורית של מהותנות, של  תפיסה של מעמקי-נפש, או קיבעון של אופי. הוא מצוין גם כספר עיון בגלגוליה  של אידיאה (הדמון), כבחינה מחודשת של הפרדיגמה הפסיכולוגית השלטת (הטראומה) ואף כמבוא עקיף לאתיקה בודהיסטית.

הביקורת על הראייה הדמונית משכנעת תיאורטית במיוחד כאשר היא מתעסקת במגיפות של מפוצלי אישיות או בטרנד (כן, אי אפשר לקרוא לזה אחרת) של הורים מתעללים כביכול; היא זקוקה לפיתוח נוסף כאשר היא עוסקת בישויות פוליטיות. גישתם של אלון ועומר נראית כיעילה מבחינה טיפולית לפחות על-פי סיפורי המקרים הרבים השזורים בספר, שקל מאוד למצוא בהם הדים לחייך ולחיי אחרים. בתום הספר התחוור לי להפתעתי שכמעט כל מי שאני מכיר נגוע קשות בפסיכו-דמוניות. שמחתי עם זאת להיווכח שאני עצמי נקי מהשפעות זרות. אין ספק, שנים של אמירת לחשים והשבעות חיסנה אותי מפני שדים ורוחות רעות.

[פורסם במדור הספרים של "מעריב", יולי 2005]

Filed under: ביקורות ספרים | Tagged: דת, פסיכולוגיה, שטן |