הבלוג של אייל דותן

"מגפי-מים" [Wasserstiefel, 1986] של האמן השווייצרי רומן זיגנר הוא פסל המתכלה תוך שניות, מעין פרפר אמנות הבוקע מהגולם שלו ומת כעבור זמן קצר. יצירות רגעיות אלו, המכונות "פיסול-זמן", מהלכות עליי קסם רב. "מגפי-מים" היא בהחלט עבודה ששורדת את שלב הוואו, את רגע ההתפעלות הראשונית. הקפאתה בתצלום מאפשרת לי להתבונן בה דקות ארוכות ולמצות את הפוטנציאל הרב שיש בה. היא מטעינה אותי בהשראה, באנרגיה ולכן הפכתי אותה למסך הבית שלי באייפון.

בעבודה הזאת העולם כאילו נגרב מבפנים החוצה. מגפיים אמורים להגן עלינו מפני מים ואילו כאן המים פורצים מתוכם בעוד הסביבה נשארת יבשה לגמרי. רסס המים יוצר גלקסיה של טיפות, אירוע סינגולרי בלתי ניתן לשחזור. בראיון ל'ארט-פורום' (אפריל, 2002) [לינק] אומר זיגנר: "פיצוצים יכולים להיות אסתטיים מאוד. בעיני הם צורה מורכבת של פיסול משום שהם יוצרים אינספור צורות במהלך תקופות קצרות מאוד של זמן. כל רגע נראה אחרת לגמרי. הפסל המושלם הוא טרנספורמציה, תהליך." פיצוצים הם גם אובססיה גברית ידועה ולכן הם מככבים בכל סרט אקשן ואפילו בנרטיב המדעי הגדול מכולם – המפץ הגדול. העולם התחיל בפיצוץ עצום, שברא את הזמן ואת המרחב, את הגלקסיות ואת הכוכבים ואת השמשות. החום היה של מיליארדי מעלות. הדחיסות – אינסופית. משהו צנוע וקריר בהרבה קורה עם המגפיים של זיגנר. ובכל זאת, ההצעה שלו נראית לי סבירה יותר.

המגפים ופרץ המים מתרחשים על מה שנראה כ"אם הדרך". מה מקום הדרך בתמונה? דווקא דימוי זה, שאין אולי מרכזי ממנו, כאילו נמחק, מוסט לרקע או אפילו מתפקד באופן מהופך. מה שמתרגש על הלך-המים, אם אפשר לקרוא לו כך, מתרגש עליו דווקא כשהוא עוצר, נעמד. האקשן מתרחש בעצירות, בתחנות, לא בהליכה, לא בדרך. האקשן מתרחש גם על ציר אחר מזה של הדרך. הצל מוטל הצידה, בתשעים מעלות, המים מתפוצצים אל-על, אבל שום דבר לא קורה בציר של הדרך, שהוא ציר הזמן. לא הזמן הליניארי של המסע, המתחיל בנקודה מסוימת והנגמר בנקודה מסוימת, אלא הזמן הנצחי של האירוע.

אין כאן מטאפורה נוספת של "האדם", בנוסח "האדם הוא שפריץ השדה" וכו'. אבל איננו יכולים להתייחס לרסס המים הזה כאל פרץ מקרי; אחרי הכל הוא בוקע  ממגפיים וקשה שלא לחשוב על מי שאיכלס את המגפיים. כורח דומה מתעורר עוד יותר כאשר מביטים בעבודות הנעליים הקודמות לזיגנר שגם הן נעדרות בעלים. למשל בנעלי האיכר של ואן-גוך בנעלי היהלומים של אנדי וורהול, או בנעלי-האנוש של מגריט.

pairofboots-vangogh

warhol_shoes

magritte-redmodel

עבודה נוספת מרתקת של זיגנר המגיעה מאותו יקום אמנותי היא "קדחת השחת" (2006). גבר יושב בחדר ריק, חובש מסיכת אב"כ על פניו ומעלעל בספר אמנות. עד לכאן, עוד מיצג שגרתי. אבל פתאום פורץ טורנדו מתוך חור ברצפה ומשליך לכל עבר שחת קצוצה, שמתחילה להיערם ולהיערם ולמלא את החדר. כמו ב"מגפי-מים", גם כאן מופעל אותו עיקרון של פיצוץ פנימי, של התרחשות עוצמתית, אלימה שנגרבת מבפנים החוצה. הטורנדו לא מידפק מבחוץ על קירות בית ומאיים להקריס אותם אלא פורץ מתוכו. הבית הוא המקום המסוכן, שבו נושבות רוחות עזות, שממנו יש להימלט אל החוץ השלו.

Filed under: המוזיאון שלי | Tagged: אמנות, פיסול |