מְצַרֵף מקרים (א)

.

היהודים היא הקבוצה האתנית בעלת האחוז הגבוה ביותר של מהמרים בארצות-הברית. אולי כי זה בגנים. כבר בימי קדם נהגו אבותינו להשתמש בהטלת גורל – לשם בידור, כמובן, אבל בעיקר לשם שמיים. בעזרת הטלת גורל יכולת לדעת מה רוצה ממך האל. לא רע, בתור ממשק. אמין בהרבה יותר מחלומות ומהעלאה באוב.

אחד האירועים המכוננים ביותר בתולדות עמנו המפואר – בחירתו הראשונה של מישהו למלך – התנהלה באמצעות הגרלה. שמואל כינס את כל המשפחות בעם ובסדרה של הטלות בודד את שאול בן-קיש. מעניין, כי אחד משינויי הפאזה הדרמטיים ביותר בתולדות עמנו – המעבר לשלטון מונארכי – התרחש דווקא באמצעות הגרלה. בני-ישראל הופכים להיות, לאחר הטלת האורים והתומים, לבעלי סובייקטיביות מפוצלת. מעתה והלאה הם יהיו נתיני אלוהים, אבל גם נתיני המלך. וזה לא אותו הדבר. האם יש קשר בין הגרלה לבין סובייקטיביות מפוצלת?

בני-ישראל האמינו, כך מספר לנו התנ"ך, שזה אלוהים שעומד מאחורי האורים והתומים. אבותינו העלו את אלוהים באוב באמצעות הגרלה. הם אמנם לא האמינו במקריות, אבל ידעו טוב מאוד כיצד לחולל אותה והבינו לעומק מה פירושה של אקראיות. במצדה הגרילו הלוחמים ביניהם מי יהרוג את מי. בהגרלה השתמשו כדי לבחור את תושבי ירושלים, מי ייצא למלחמה ומי ישמש כשעיר לעזאזל.

הטכניקה של הטלת גורלות היתה זריקת האובייקט – עץ, קלף או קובייה – על הארץ ופרשנות התוצאות שלו לפי כללים שנקבעו מראש. בתקופת בית שני השתמשו בצורה נרחבת בהטלת גורלות, בעיקר בעבודת המקדש. למשל, בשאלה מי ייפנה את האפר מהמזבח, מי ינסוך את היין, או מי ישחוט את הקורבן לעולה.

*

בטכנולוגיה של ההגרלה השתמשו גם עמי מרחב הים-התיכון כולו, בין אם למשחק ולשעשוע ובין אם לקבלת החלטות ולהתייעצות עם האלים. ספר יונה מספר על הגרלה שכזאת. כזכור, במנוסתו מאלוהים, לאחר שסירב לקבל עליו את שליחות האל, עולה יונה לספינה המפליגה תרשישה. פתאום, באמצע הים, פורצת סערה בלתי צפויה, איומה ונוראה. הספנים, מספר לנו התנ"ך, התפללו איש לאלוהיו ומשזה לא הועיל, החליטו לערוך הגרלה, כדי למצוא מי האשם. יונה עולה בגורל ומיד מתוודה, כי בגללו התרגשה עליהם כל הרעה הזאת.

והנה, הסצנה בים לא מתארת הגרלה פנימית של עם מסוים, המאמין בדת מסוימת, כמו במקרה של האורים והתומים. זו הגרלה הנערכת על ספינה בינלאומית, בין מאמינים שונים, המבקשים למצוא את האחראי לסערה בין האלים המקיפים אותם. להגרלה, בספר יונה, יש כוח לבודד אפילו אל.

*

בספר איוב מקבלים הקוראים הזדמנות להציץ אל מאחורי הקלעים של הנעשה בשמים. איוב לא מקבל מאלוהים תשובה ברורה לסבלו. אנחנו, לעומת זאת, יודעים שהכל החל בהתערבות בינו לבין השטן. השטן, כך מסופר, הציב בפני אלוהים אתגר. נראה אם איוב ימשיך להיות צדיק גדול אחרי שתיקח ממנו את כל אשר נתת לו.

ואיוב לא מכזיב. גם אחרי שרשרת האסונות שנוחתת עליו הוא לא נוטש את אמונתו. אלוהים אפוא ניצח בהתערבות. והשאלות הן: א. מדוע בחר מחבר ספר איוב להציג את הסיבה האלוהית לסבלו של איוב דווקא כהתערבות? ב. כיצד  אלוהים יכול בכלל להתערב עם מישהו, גם אם זה השטן? ג. אם זו היתה אכן התערבות, מה היה אז הפרס למנצח? ד. מדוע דרמה של התערבות מולידה דרמה של אינדיבידואציה? ועוד ועוד.

שאלות אלו, שאין עליהן תשובה, הופכות את האקספוזיציה לספר איוב לאחת האניגמטיות ביותר במקרא. בסופו של דבר הקורא לא יודע יותר מאיוב על ההתרחשות המתוארת. בהחלט יכול להיות, שהתערבות זה הדבר הקרוב ביותר שחשב עליו אלוהים, בבואו לנמק לנו, הקוראים, את מעשיו. הכי קרוב שתוכלו להבין אותי, אומר לנו אלוהים, הוא באמצעות התערבות פרדוקסלית ואניגמטית.

*

יש לו רולטה בחדר שאיתה הוא מתייעץ לפעמים, בשאלות קטנות כגדולות. כאשר השאלה כללית מדי, כמו "מה עליי לעשות בשעה הקרובה", הוא נעזר בביבליומנסיה. פותחים במקרה ספר אהוב וקוראים שורה אקראית. המסר הגלום בה אמור לעזור בקבלת ההחלטה. אם הוא לא עוזר, מדפדפים הלאה. לאובססיבי, שסובל כידוע מחוסר יכולת לקבל החלטות, מציעים כתרופה להיעזר בקובייה, במטבע, או בכל מכשיר שמייצר מקריות. איש העכברושים, המטופל המפורסם של פרויד, היה מטיל מטבע כל אימת שהתבקש להכריע בסוגיה, בדרך כלל טפלה.

יון אלסטר מאוניברסיטת אוקספורד טוען, כי ישנם מצבים מסוימים של קבלת החלטות, שבהם המעשה הרציונלי ביותר יהיה להטיל מטבע. זה קורה כאשר הנימוקים בעד ונגד פעולה מסוימת מתעקשים להתאזן, להיעשות שווים; כאשר בלתי אפשרי להכריע, מכל מיני סיבות, בין שתי אפשרויות. משפט שלמה, למשל.

*

האם קזינו טוב ליהודים או לא? ובכן, יש טיעונים כבדים לכאן ולכאן. לדעתי, הטיעונים האלו מתאזנים, בסופו של דבר.

*

פעם חשבו שהימורים הם משחק אינפנטילי, שלא מביא לידי ביטוי את יכולתו או כשרונו של האדם. רולטה, לוטו, קובייה. הרשימה ארוכה. כל אלו לא ניתנים להשפעה או לתחזית. הם פועלים על הסתברויות ואלו, כידוע לכולם, אדישות לאדם.

רוז'ה קאייווה, חוקר המשחקים הדגול, מגנה את הקטגוריה של "משחקי המזל". הוא רואה בהם את כל ההשחתה והניוון שעלולים לארוב לאדם בזירה הטהורה של המשחק. אפילו משחקים כמו פוקר, שבהם יש מרכיב חשוב של כישורים אישיים, של התמקצעות, לא נחשבים בעיני קאיווה לתחרותיים באמת.

קאיווה לא אוהב את ההתחככות האנושית במקרי. הוא גם לא אוהב את הוורטיגו:  "במשחקי מזל זה ידוע, שסוג מיוחד של ורטיגו אוחז הן בשחקן שהאיר לו מזלו והן בזה שמזלו בגד בו. הם לא מודעים יותר לעייפות ובקושי מודעים למה שקורה סביבם. הם ממוקדים בשאלה, היכן ייפול כדור הרולטה או איזה קלף ייצא עכשיו מהחפיסה. הם לפעמים מהמרים יותר ממה שרצו. הוורטיגו משתק, גורם להיקסמות ומשגע את השחקן, אבל לא דוחף אותו להפר את כללי המשחק. למעשה, הוא אפילו הופך בשל הוורטיגו המיוחד של ההימור לכנוע יותר, מתמסר בקלות רבה יותר למקריות. מקריות פירושה ויתור על כוח ההחלטה והרצון ולכן ברור, שמצבים של טרנס, של דיבוק, או של היפנוזה יכולים להתפתח במהלכה".

קאייווה כל-כך צודק. זה כל-כך מובן מאליו. זה כל-כך ברור. כולם יודעים הרי, שהמהמר גם מוותר על כוח ההחלטה והרצון, גם על כישוריו ועל כוח מחשבתו וגם נכנס בקלות לוורטיגו, להיפנוזה ולטרנס. אם נוסיף לזה את המהמרים המכורים, אלו שמאבדים את כל עולמם בקזינו, את אחוז האלכוהוליסטים הגדול ביניהם, את הזיקה ההכרחית בין זנות להימורים, את הנטייה שלהם להידרדר לפשע, את המיסוי הרגרסיבי שנגבה באמצעותם, את הערכים הקפיטליסטיים הקלוקלים שהם מקדמים, וכמובן את הציניות – נקבל פרופיל מושלם, מדויק, של סובייקט רע.

*

"זאדיג" הוא אחד הרומאנים המפורסמים של וולטר. החוקרים אוהבים להשוות אותו ל"קנדיד", כי בשניהם הגיבור עובר סידרה של אירועים מקריים, המטלטלים את חייו מקצה לקצה. בסיומו של "זאדיג" מופיעה ההשגחה העליונה ומבטיחה לגיבור ולנו, שהכל מתוכנן מראש, גם אם נראה במבט ראשון כמקרי. ואילו בסיומו של "קנדיד" לא מופיעה נחמה מטאפיזית כלשהי. המקריות, על כל אלימותה והפכפכותה, נראית כמי ששולטת בעולם ומה שנשאר לאדם הוא, "לעבד את גנו".

משום כך, "קאנדיד" נחשב לרומאן ביקורתי יותר, בוודאי כאשר תופשים אותו על רקע התקופה בה נכתב – הנאורות, שהעמידה את האדם במרכז והאמינה כי ברבות הימים, כל מה שאנחנו חווים עתה כמקרי או כחסר הסבר יתברר כשייך לסדר מסוים, אותו יחשוף האדם. דבר אחד בכל זאת החמיצו החוקרים: הגיבורים של וולטר מיטלטלים על-ידי המקרה, אבל הוא אף פעם לא מותיר בהם רישום עז. הוא לא מסוגל לחדור לפנימיות שלהם ולשנות אותם מבפנים. זאדיג וקנדיד בסוף המסע אולי החכימו יותר, אבל לא השתנו במאומה.

בסוף המאה התשע-עשרה פרויד כבר מתחיל להציע, שהמקריות מסוגלת לחדור עד לרבדים העמוקים ביותר של נפשנו: היא נוטלת חלק בפנטזיות המיניות שלנו, בסימפטומים הגופניים שלנו, בחלומותינו ובאנליזות שאנחנו עורכים להם. משום כך אפשר לומר, שהמקריות ארוגה לתוך הדי.אן.איי של הסובייקט.

לרגע נדמה, שתפישת המקריות של ההשכלה קיבלה זעזוע; שפרויד, איש המדע, קרא תיגר על ההנחות הבסיסיות ביותר שלה. אבל לא. פרויד דואג להבהיר לנו, שוב ושוב, שלמרות שההתחלה היא תמיד מקרית, וככזאת בלתי ניתנת לפרשנות, ההמשך איננו כזה. "בעולם הנפש לא שוררת מקריות", הוא אומר לנו ב"פסיכופתולוגיה של חיי היום-יום", האנציקלופדיה המרשימה ביותר של סימפטומים זניחים.

לאקאן: "האדם הוא כמו צדף שאליו חדר גרגיר לכלוך וסביבו התגבשה הפנינה". המקריות היא הלכלוך. הפנינה היא הנפש.

*

חוק המספרים הגדולים הומצא במאה השמונה-עשרה כדי להילחם במקריות. ובאמת, לאחר שעברה בחריצים המושגיים שלו, היא הפכה ליישות בעלת שתי כתובות: המקרה הבודד והסידרה באינסוף. כשאתה רוצה לשלוח למקרי מכתב, עליך לכתוב על המעטפה את שתי הכתובות הללו, אחרת הוא לא יגיע.

*

הוא הכריח את עצמו להסתכל בסרט של טיסונה, המהמר מספר אחת של ישראל, דמות נערצת בקרב ישראלים רבים. בסרט הוא מלמד איך לנצח בבלק ג'ק. השיטה של טיסונה מבוססת על חוקי ההסתברות. אם משחקים בלק ג'ק, תוך ידיעת הסיכויים בכל רגע נתון, אפשר לנצח את הדילר. מאחר שמעטים הם האנשים שיכולים לחשב את ההסתברות המדויקת בכל שלב ושלב, טיסונה מציג מהלכים טיפוסיים ועקרונות כלליים, האמורים לצמצם את הסיכוי לטעות.

במשך חצי שעה טיסונה עובר כמעט על כל אפשרות של חלוקת קלפים ומציע, מה לעשות בכל מקרה ומקרה. זה מונוטוני, מעייף, חסר טעם. תמיד כשהוא שומע מישהו מתחיל לחשב הסתברויות לפני הטלת קלף, הוא אוטם את האוזניים. לדבר על מקריות במונחים של הסתברויות, זה כמו לדבר על קטע מוזיקלי במונחים של אורכי גל.

*

"בפוקר, מה שמבדיל את המקצוען מהחובבן הוא היכולת לקרוא את הידיים של המתחרים בדיוק ערמומי מהרמזים הקטנים ביותר. תזמון, מיקום, הדרך שבה האצבעות שלהם הזיזו את האסימונים, אפילו הדופק שבצווארם" (א. אלוורז).

*

נכון שאנחנו לא יודעים לזהות את מיליון הסיבות שמשפיעות על מצב-הרוח של כל אינדיבידואל ואינדיבידואל בישראל; ואנחנו לא יודעים לזהות את מיליון הסיבות שמשפיעות על האינטראקציה בין אותם אינדיבידואלים לבין עצמם – והרי מדובר בעוד מיליון סיבות. אבל אנחנו יכולים לכמת אותן. בשיטות סטטיסטיות, הסתברותיות. הכל שאלה של המידגם המתאים.

בעזרת סטטיסטיקה אפשר, למשל, לכמת את מצב-הרוח של העם, לדגום אותו מדי שבוע ולהרכיב מהממצאים פרופיל של מצב-הרוח הממוצע של האומה. "בשבוע שעבר היה מצב-הרוח של האומה 5.7. הוא מייצג עלייה של שתי עשיריות האחוז מלפני שבועיים. אבל חשוב לציין, ששתי עשיריות הן בטווח הטעות הסטטיסטית, כך ש…"

*

הנאורות היתה חכמה מספיק כדי להשתלט על האקראי והשרירותי, באמצעות ענף במתמטיקה הנקרא קומבינטוריקה. אחר-כך הצטרפה לה הסטטיסטיקה ואחריה – הקיברנטיקה. מאז המאה השבע-עשרה הפכה השפה המתמטית של הסיכויים לשפה הרשמית של המהמר. לפני בוא המתמטיקה והסיכוי הפורמלי, הריק, דיברו מהמרים בשפה אחרת – תיאולוגית, מיסטית, מטאפיזית, שפה של הכרה הדדית, של פרה-דסטינציה.

זה אירע די מזמן. יש האומרים, שאפילו בתחילת הציביליזציה היתה לאדם תודעה מוקדמת של הימור וזו מיד נצמדה לגורל, להשגחה העליונה, לאלוהים. בקיצור, כל מיני יישויות המכונות "מטא-סובייקט".

אין בין שתי השפות המדוברות האלו כל יחסים דיאלקטיים. הן אינן מנוגדות, משום שבסופו של דבר, הן נועדו להגן על אותו מאחז מדומיין שמכונה האגו. והאגו, כך מספרים לנו כולם, משני עברי האוקיינוס הפסיכואנליטי, לא יכול לסבול מקריות. כך קורה, שכל מהמר בקזינו מדבר את שתי השפות האלו סימולטנית. יודע שהכל זה הסתברויות וכי הקזינו בנוי כך שהשחקנים יפסידו – אבל עם זאת מאמין שהוא, בניגוד לשאר השחקנים, חסין לחוקי המקרה.

*

עלילת-העל של ספר איוב מקפלת בתוכה הרבה עלילות משנה, אותן אפשר למצוא גם במקומות אחרים בתנ"ך, אבל ספק אם באופן כה אינטנסיבי ורדיקלי. מבין העלילות האלו, מעניינת אותי במיוחד העלילה של "האינדיבידואציה הכפויה" והעלילה של ההתערבות. הראשונה בעצם אופיינית לכל סיפור חיים של נביא או שליח אלוהים. השיא שלה, הוא, כמובן ההתגלות, שבהן התנ"ך מקמץ ובצדק.

ההתגלות היא האינטרפלציה החזקה ביותר שקיימת. אין חברה שבה לא מתקיימים זה לצד זה סוגים שונים של אנשים, שחייהם מאורגנים סביב סצנה של אינטרפלציה מופתית, מקסימלית: לא פחות מאשר ידו של אלוהים הצביעה עליהם, הם מאמינים שבחרו בהם, שהם נועדו על-ידי כוח עליון לעשות משהו, גם אם אינם מבינים תמיד מהו אותו הדבר. כאלו הם החטופים, המאמינים כי מתישהו בחייהם נחטפו על-ידי חוצנים; כאלו הם המקובלים והמשיחים.  כאלו הם כוכבי הרוק, שהאגו שלהם מוטען בתוך שנה בעוצמות נרקיסיסטיות שלא יתוארו, והשאלה המנקרת בדבר הסיבה לכל זה עוברת טרנספורמציה לרשימת הדרישות האידיוסינקרטיות שהם מעמידים בפני כל בית מלון בסיבוב הופעות.

בז'אנר הזה, של סיפורי אינדיבידואציה כפויה, אנחנו נמצא את יונה, את לוט, את נוח, את שאול, את שמשון שנאבק בכך בכל כוחו. ואת איוב. איוב עובר חוויה דומה, עוד לפני ההתגלות בסערה של אלוהים, של אינטרפלציה כפויה. שרשרת המכות שנוחתת עליו לא משאירה מקום לספק באשר לכתובת של השולח ולכתובת של הנמען. בוודאי אם נזכור, שארץ עוץ היא ממלכה עם ודאות דתית עצומה.

למעשה, הסיבה שהוא נבחר על ידי אלוהים והשטן לשמש כ"איוב" היא בדיוק העובדה, שהוא היה האדם המפורסם, העשיר ורב-ההשפעה ביותר בארץ עוץ. איוב עובר אפוא שני תהליכים הפוכים של אינדיבידואציה. בעוד שבראשון הוא יכול היה להטיל ספק שמא אולי, גם לו, לאיוב, יש חלק בהצלחה – בחלק השני הוא בדיוק מטיל ספק ב"אשמתו". אבל שני המומנטים האלו מובילים אותו למקום זהה: למקום של האינדיבידואל הכפוי.

אבל מה יעשה הקורא, כאשר הגורל מייחד אותו בצורה זו או אחרת, טובה או רעה, והוא לא חי בעולם בעל ודאות דתית, ולכן עליו לחפש את הכתובת הזאת, את הסיבה האניגמטית הזאת, בעצמו? ההבדל בין איוב מארץ עוץ לבין איוב חילוני, ממשי, הוא עצום. המשימה שמוטלת על איוב היא להבין מה אלוהים רוצה ממנו; ואילו המשימה שמוטלת על הקורא המודרני, החילוני היא כפולה. הראשונה: להבין אם יש בכלל מישהו שרוצה ממני משהו; ורק אחר-כך להבין את האניגמה השנייה: האניגמה של "מה הוא רוצה ממני?"

*

בשביל לתפוש אירוע כצירוף מקרים חייב האדם לקרוא אותו סימולטנית כבדיוני וכריאליסטי, כ"ספרותי" וכ"יומיומי", כ"מטאפורי" וכ"מיטונימי". תמיד ישנה היטלטלות בין "זה סתם שטויות" לבין "מה לעזאזל זה אומר?"

*

אומר בודריאר בספרו "פיתוי": "ייצור המקריות המתמטית נועד ליצור אצל האנשים את האמונה במזל טוב או במזל רע, אמונה שתגאל אותם מאשמה. הטעם שאנשים מוצאים בחשיבה על המקרי הוא, כדי שיוכלו לטפול אותו על רצון כלשהו, רשע אובייקטיבי או סובייקטיבי. המקריות אדישה לגמרי אלינו ולכן אנו אדישים אליה, בעוד שמזל קורה לנו, עוסק בנו, נועד לנו.

"משחקי המזל מדגימים בצורה פרדוקסלית את העדר המקריות, את השלילה המוחלטת שלה במוחו של השחקן. הדבר האחרון שהמהמר רוצה הוא, לטבוע בחוקי ההסתברות והמספרים הגדולים – שכן, אין בכך שום דבר מעורר באמת. המהמר מחפש מזל, ולא כאפקט של המקריות, של הקונטינגנטי, של האקראי. לא. הוא מחפש מזל כסימן לבחירה, מזל כפעולת שרשרת, כקטסטרופה של היקסמות".

כמו במקרה של טרוטר במירוצים (ריצ'רד דרייפוס באחד מתפקידיו הגדולים) מתוך Let it ride >>>

*

דיוויד מאמט, בספרו "כמה חריגים", מוסיף ברוח דומה: "המשחק איננו על כסף. המשחק הוא על אהבה, על התערבות אלוהית. הכסף הוא המינחה שאנחנו מקריבים לאלוהינו. הוא מקביל לתפילה ולצום. ההימור נועד למשוך את תשומת ליבו של אלוהים ולהציב את המקריב בעמדה שפלת-הרוח, שממנה הוא יוכל לקבל כל אינפורמציה שהאלוהות תהיה מוכנה לשתף אותו בה, כי הקלפים הם הסמלים של היקום. הם מעטים, אבל הצירופים שלהם הם עצומים במספרם".

*

בודריאר ומאמט לא הולכים שולל אחר הנראות של המשחק והפסון של השחקנים. כידוע, גם המקצוענים ביותר שיש משחקים בעצם משחק כפול. על-פני השטח זהו משחק של הסתברויות; מתחת לפני השטח זהו משחק מטאפיזי לחלוטין, משחק של הכרה הדדית עם יישות טמירה ואניגמטית, המדברת אל המהמר דרך הקלפים, הקובייה, הסוס המנצח או המפסיד.

אלא שמאמט ובודריאר, בהתלהבותם להחזיר למשחק ההימורים את הניחוח הלא-רציונלי, האפל, הקדום והמטאפיזי שלו שוכחים, כי גם למשחק הרשמי נועד תפקיד. הדרמה המטאפיזית שמעלה המהמר בדמיונו, ובאמצעות קלפיו וכספו, לא היתה יכולה לקום ללא עזרת המספרים והמתמטיקה. הם קיימים דווקא כדי לגרום לשחקן להתנער מהאדישות, מחוסר המשמעות ומהכפירה הגלומה בהם.

יתירה מזאת: ההימור חייב את המתח בין השפה המתמטית, הקרה, האדישה – לבין השפה המטאפיזית, החמה, המפתה. כסובייקט מפוצל המהמר איננו יכול לשחק ברצינות, מבלי שעמדת השחקן שלו תהיה בעצמה מפוצלת. עובדה זו מייחדת אותם משאר המשחקים הקיימים.

מה שמפריע להימורים לשמש כמשחק טהור הוא, העמדה המיוחדת של השחקן – עמדה מפוצלת, שכמותה לא נמצא בשום משחק אחר.

*

מה תפקידו של הכסף בהימור? הכסף הוא חלק ממערכת הסימנים של המשחק. יחד עם הקלפים, הם משתלבים, אומרים אלוורז ומאמט, ויוצרים את השפה המופשטת של המשחק. והנה, למרות שהקשר בין מסמן לבין מסומן הוא תמיד שרירותי בהימור ומונכח כשרירותי (למשל, על-ידי הפרוצדורה של טריפת הקלפים), איש לא ממש מאמין בזה. אין זה רק הקלפים, עם הציורים הסוגסטיביים שלהם, שעוזרים לשחקנים לעבור ולדבר מטאפיזיקה – אלא גם הכסף. המסמן הגמיש ביותר שיש.

לכסף נועד, כידוע, עוד תפקיד, שגם עליו מצביעים המומחים. הוא משמש כמערכת הגברה לאירוע עצמו. המקריות המלאכותית שמיוצרת בזירת ההימור, בין אם זו זריקת הקובייה או טריפת הקלפים, מוצמדת לכסף. וככל שערך גדול יותר מחולק באמצעותה –  כך כוחה הנגטיבי מתעצם. אנחנו מרגישים מאוימים מהמקריות כאשר היא מתערבת בדברים החשובים לנו. לכן, אין טעם להמר בלי כסף.

להמר בלי כסף זה כמו לשמוע הופעת רוק דרך טרנזיסטור. הימור על כל הקופה נחשב להימור האולטימטיבי, משום שהוא מעצים עד הקצה את האקורד של המקריות.

*

לפעמים הוא חושב, שבכך שהוא מעצים את האקורד של המקריות, הוא גורם לאקורד זה להשתיק אקורדים אחרים, שהיו משודכים באופן מסורתי עם הכסף. למשל, משטר החליפין והרציונל הכלכלי-מוסרי שלו. למעשה, הוא אפילו עשוי לגרום להיעלמותם. האם יש לו ברירה? הימור, אחרי הכל, הוא גם היום בגדר קריאת תיגר על משטר החליפין, למשל על העיקרון שכסף נקנה בעבודה, או בזיקה למאמץ, כשרון, הישגיות, מעמד. או שיש גבול לכמות של כסף שזקוק אדם, או למהירות שבה כסף מופיע ונעלם.

גם הימורים על פרסים אחרים, לא כספיים, מתנהגים כך. שמים ללעג את שלטון הערך, מרוקנים אותו מתוכן, בצנטריפוגה של המקרי. אם זה כסף, אז הימור הוא קריאת תיגר על משטר החליפין; אם משחקים על אשה, כמו ב"קוביוסטוס", אז הימור הוא קריאת תיגר על האופן שבו אוהבים; אם הערך הוא חיים ומוות, כמו ברולטה רוסית, אז זוהי קריאת תיגר על האופן שבו חיים ומוות מכוננים בתרבות שלנו.

*

מהמר מחפש במשחקי ההימורים רצף מסוים של תחושות ורגשות מנוגדים, ההולך ומסלים, ההולך ומקצין. ככל שההימור מתקדם, ככל שהסכום גדול יותר – וכך גם הסיכון – המהמר חווה את קומבינציות התחושות והרגשות הזאת, הבנויה על סוג של מתח ואנטגוניזם – עד שהוא מגיע לנקודה הקריטית של ההימור, להימור הגדול מכולם, להימור של להיות או לחדול, לרגע שבו הוא מתבקש לשים את ההימור שהוא כה גדול וכה מסוכן, שאם לא תהיה הכרעה, אם לא יונח ההימור, לכאן או לכאן, להשתתף או לפרוש, הוא ייקרע לגזרים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: